רומנטיקה ביום שישי בערב
יום שישי, 2015. כל כך שונה ממה שהייתי רגיל בעבר. צילום: טל איתן.
עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

מדוע אנשים עצובים בסופי השבוע?

חבר יצא מהארון וסיפר לי שמתחת לחזות השמחה שלו, הוא מרגיש קצת עצוב וקצת בודד, בעיקר בימי שישי. בעיקר כשהוא יוצא, עם חברים, למסיבות ובילויים. שדווקא בתוך הביחד, הוא מרגיש הכי לבד. איך קורה שכל כך הרבה אנשים מרגישים את זה, ולמה אנחנו מחביאים כל כך הרבה עצב מתחת לחזות השמחה והמחוייכת

חבר טוב יצא בפניי לפני כמה ימים מהארון, כשסיפר לי שמתחת לחזות השמחה, הוא מרגיש קצת עצוב וקצת בודד. בעיקר בימי שישי. בעיקר כשהוא יוצא, עם חברים, למסיבות ובילויים. דיברנו קצת, שזה בעצם הרבה, ונזכרתי שגם אני הייתי שם, פעם, בדיוק במקום הזה, של שמח-עצוב, של בסדר אבל לא ממש, והחלטתי לשתף.

ימי שישי של פעם, אקרא לזה. כשלקראת חצות, פלוס מינוס, היינו מתחילים לתכנן את הבילוי ללילה. אוויטה או שירזי או ווטאבר היה אז, ואם יש לנו חינמים או לא ואם נעשה קודם דרינק בבית או ניסע ישר לשם. וכמה זה היה כיף, ואיך זה הסיח את דעתי מכל הדברים האחרים, ואיך נהניתי לסגור ככה את השבוע, וכמה צחוקים עשינו (וגם כמה פאדיחות, מדי פעם), והדייטים והבחורים ומספרי הטלפון והתור לשירותים והלצאת לאוטו לשתות כי לא היה לנו שקל על התחת וזין לשלם 40 ש"ח לרדבול עם קצת וודקה מדוללת והאק/פס/מה מחפש והלהתמזמז עם כל בחור חולף ודקה אחרי זה לשכוח ולהתרגש ממישהו שממש מצא חן בעיניך ולהתבאס בזה שהוא לא כזה קומוניקטיבי או סתם לא מעוניין וכו' וכו'.

הייתי מחוייך אז. אפילו מאוד. והיה לי כיף, רוב הזמן. אבל לפעמים, לזווית הלב, היה מתגנב לי החשש הזה שמתישהו זה יימאס לי, או הפחד הזה שאף פעם לא יימאס לי. והגוש המציק הזה, בדופן הקיבה, שאולי אשאר לבד, כמו שראיתי בסרטים של גוטמן, הומואית ערירית ומזדקנת שאין לה עם מי לצאת לשירזי (ידעתי כבר אז שהוא עוד יקבור את כולנו) והכי גרוע - להיות לא רלוונטי, שקוף, בלתי-נראה, להיעלם מהראדר, להימחק מהרשימות, להפסיק לגלות התאמות כפולות, לא לראות יותר עקבות.

ואז הוא הגיע. ונשאר. ונשארתי גם. וזה היה מפתיע, כי לא ידעתי שאני בכלל מסוגל. ערבי שישי של המסיבות הפכו למשהו אחר לגמרי, בצ'יק. כאילו כל הזמן חיכיתי רק לזה.

פאסט-פורוורד קדימה לחיים, קצת פחות מעשור אחר כך. אנחנו גרים ביחד בבית קטן בקצה העולם, וביום שישי הבילוי הכי מסעיר הוא להתכרבל ביחד מול הקמין עם יין אדום פשוט ובסיסי, לראות סרט קצת-משעמם, להתלטף ביחד ועם קירבי, לרכל על כל העולם, ומדי פעם להציץ בזווית העין לעדכונים של החברים שחיים ונושמים את תל-אביב ואת המסיבות ולשמוח בשבילם ולשמוח בשבילי, ואז לקחת שתי דקות כדי לכתוב על זה, להודות על זה, ולומר למי שרוצה גם אבל עדיין פוחד וחושש ודואג ואולי גם קצת עצוב בימי שישי - כמו שאני הייתי, קצת, מתחת למעטה של הכיף והאלכוהול והמסיבות - שזה אפשרי, ושזה יקרה, ושזה לא בדיוק האפילי-אבר-אפטר אבל זה ממש קרוב לזה.

חבל שאין מכונת זמן, או מייל קסמים כזה, שבו אוכל לשלוח לעצמי של גיל 24-25 את התמונה הזו, ואת הפוסט הזה, ולומר לעצמי שהכל יהיה בסדר. אני כן יכול לומר את זה לכם ולקוות שהמסר הזה יעזור לחבר ההוא, שהתקשר אלי הערב, ואמר לי שקצת עצוב לו בימי שישי ושנמאס לו לשמור את זה לעצמו בלב. ואולי גם יש כאן מישהו שזה ידבר עליו, ואליו, ויעזור לו להבין שהוא לא לבד בסיפור הזה, ושיש הרבה אנשים כמוהו - כמונו - עכשיו רק נשאר לצאת עם זה מהארון ולמצוא את האחד.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...