מיכאל כץ
מיכאל כץ. צילום: צילום אישי.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

לכולם/ן מגיעה הזדמנות שווה

על אף היותי גבר הומו, אני כמעט ולא מצליח להיזכר במצבים בהם נחשפתי לפגיעה או אפליה במרחב הציבורי. לעומתי, ציבור רחב של א/נשים טרנסג'נדרים או כאלו שמאתגרים את גבולות המגדר, חווים מציאות קשה של אפליה, הטרדות, פגיעה וחוסר ביטחון בתחומים רבים בחייהם. הגיע הזמן לשנות את זה

גם כשאני ממש מנסה, אני לא מצליח להיזכר בסיטואציה בה הופליתי בגלל מי ומה שאני. לעומת זאת, ישראלים רבים - גברים, נשים, ואחריםות שמאתגרים ומאתגרות את גבולות המגדר - חווים אפליה ופגיעה שמהן אני "ניצל" בזכות היותי הומו פחות או יותר "נורמטיבי" (אם יש כזה דבר בכלל). בניגוד אלי, גברים "נשיים", נשים "גבריות", טרנסים וטרנסיות שנולדו בגוף אחד וכל חייהם/ן הרגישו שייכים לגוף אחר, ואלה שאינם מרגישים שיכולים או רוצים להגדיר עצמם כגבר או כאישה - חיים בתחומים האפורים שכלפיהם החברה הרבה פחות סלחנית, הרבה פחות מקבלת. הם סובלים, הן סובלות, מאפליה, הטרדות, ופגיעה.

כל האנשים שמניתי כרגע נמצאים לעתים קרובות בסיכון לאלימות פיזית ומילולית כשהם יוצאים לרחוב. אבל זה לא נגמר רק בביטחון האישי, אלא גם בעצם היכולת שלהם להתקיים, להגשים את עצמם, אפילו להתפרנס בכבוד. זה קורה, בין היתר, משום שהם חשופים יותר מאחרים - הרבה יותר - לאפליה בתעסוקה. אחוז הטרנסג'נדריות מבין הזונות גבוה ביותר - ולא משום שזה המקצוע בו הן בוחרות לעבוד. זוהי לא הבחירה שלהן. האחוז גבוה מכיוון שלרבות מהן לא ניתנה ההזדמנות לחיים אחרים. נלקחה מהן זכות הבחירה ונמנע מהן חופש העיסוק.

בשנת 2015, במסגרת לימודי התואר השני שלי בפסיכולוגיה, אני יכול להרגיש בנוח לדבר בחופשיות על הוצאתה של ההומוסקסואליות ממדריך ההפרעות הנפשיות הפסיכיאטרי (DSM) כאנקדוטה מהעבר של התחום. אולם, לעומת זאת, עד למדריך האחרון שיצא לפני כשנה, טרנסג'נדריות נחשבה להפרעה נפשית, שבגינה למשל ניתן היה להגדיר ילדים וילדות שמתנהגים באופן שלא תואם את המגדר שלהם כ"חולים".

במצב עניינים שכזה, האם גם טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות יכולים כיום להרגיש בנוח להשתלב כפסיכולוגים, חברי כנסת או עובדי ציבור אחרים, מבלי להתבייש במי שהם/ן? לא בטוח בכלל. הדבקת התווית הזו, על מגזר שלם, היא עדות לכמה התפישות הרווחות בתחום עדיין מיושנות ופוגעניות.

הפתרון: חקיקה, חינוך והסברה

אז מה ניתן לעשות בנידון? ראשית, לדאוג שבכנסת הבאה יעבור סופית חוק הפרשנות נגד אפליה על רקע זהות מגדרית או נטייה מינית, שעבר בקריאה טרומית בלבד בכנסת הקודמת ולכן נעצר תהליך חקיקתו. שנית, להקצות משאבים חינוכיים לנושא, ולדבר עליו בכיתות.

שלישית, לדאוג לכך שכל השוטרים בישראל יעברו הכשרה לגבי קהילת הלהט"ב, בדגש על האות ט'. כדי שיידעו שתפקידם הוא להגן על טרנסיות כשהן מעזות להגיש תלונה ולא ללגלג עליהן. רביעית, לעודד הכשרה לרופאים ואנשי טיפול בנוגע לעבודה עם אוכלוסיות מרקעים תרבותיים וחברתיים שונים משלהם, כולל עבודה עם להטב"קים.

והדבר האחרון ואולי המשמעותי מכולם ברמה האישית, הוא שבחיי היום-יום שלנו נימנע מלהגיד משפטים כמו "אני לא מבין אם זה גבר או אישה" שיכולים לצאת גם מהפה של אדם המחשיב עצמו ליברלי מבלי להתכוון. מדובר באדם ולא בחפץ. אם אינכם מבינים אם האדם שעומד לפניכם גבר או אישה - פשוט שאלו אותו או אותה איך היה מעדיף שתתייחסו אליו או אליה. בשבילכם זה מאמץ קטן, בשבילו או בשבילה זה עולם ומלואו.

הקלישאה אומרת, שכשאנחנו משחררים אחרים אנחנו משחררים גם את עצמנו, והיא מתאימה גם כאן. כאשר נכיר בחברה בזכויותיהם של אנשים שחוצים או מאתגרים את גבולות המגדר, נתרום גם לכך שבנותינו, ללא קשר לזהות המגדרית שלהן או הנטייה המינית, יוכלו לחלום להיות טייסות, רופאות או כדורגלניות. ובנינו, יוכלו לחלום להיות רקדני בלט, להקדיש את עצמם לגידול ילדים, או להיות פסיכולוגים.

ואולי בעוד עשרים שנה, סטודנטיות טרנסיות לתואר שני בפסיכולוגיה יוכלו להתבדח עם חבריהן ללימודים על איך פעם, מזמן, טרנסג'נדריות נחשבה להפרעה נפשית.  

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...