נדב (נדיוש) ענתבי. צילום: צילום עצמי.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

חמש נקודות לדיון בסוגיית הארון

האם הארון נכפה עלינו או שבחרנו בו? האם תמיד צריך לצאת מהארון או שיש מצבים שמצדיקים הישארות בתוכו? האישי הוא אישי או פוליטי? האם אאוטינג הוא מעשה אלים או מבורך? גל אוחובסקי - טוב או רע לנו? כבר יותר משנה וחצי שהקהילה הגאה כמרקחה בגלל אותו חבר כנסת הומו שרבים מאיתנו הכרנו וראינו ב"אויטה" ו/או ב"אטרף" אשר חזר לארון לאחר שנבחר לכנסת. זה דיון חשוב והכרחי על אודות המשמעות וההשלכות החברתיות של להיות בארון. לכל אחד יש דעה משלו, אבל אם ננתח אותן, נוכל לזהות תימות מרכזיות שיעשו סדר בדברים

כבר יותר משנה וחצי שהקהילה הגאה כמרקחה בגלל אותו חבר כנסת הומו שרבים מאיתנו הכרנו וראינו ב"אויטה" ו/או ב"אטרף" אשר חזר לארון לאחר שנבחר לכנסת. לאחרונה, הנושא עלה לדיון מחדש סביב דרישתו של גל אוחובסקי מבוז'י הרצוג להוציא מהארון את אותו ח"כ או לפטרו. ולמה הקהילה כמרקחה? בגלל שנושא היציאה מהארון נוגע לכל אחד ואחת מאיתנו, להטק"בים או לא-להטק"בים, וכי לכל אחת ואחד מאיתנו יש סוד שלא היינו רוצות לשתף עם הציבור הרחב. במילים אחרות, זהו דיון על היכולת ואולי אף הזכות שלנו להישאר אנשים פרטיים בתוך עולם רווי מדיה חברתית וחילופי מידע מהירים. יתרה מזאת, זה דיון חשוב והכרחי על אודות המשמעות וההשלכות החברתיות של להיות בארון. לכל אחד יש דעה משלו, אבל אם ננתח אותן, נוכל לזהות תימות ולעשות סדר בדברים.

אבל רגע לפני, עלינו להגדיר למה הכוונה באומרינו "ארון". הארון הוא דימוי למצב חברתי שבו אנחנו לא משתפים עם אנשים אחרים כי אנחנו מזדהים כלהטק"ב, או מקיימים יחסי-מין לא הטרוסקסואליים, או בעלי משיכה מינית לא-הטרוסקסואלית, או בעלי זהות מגדרית טרנסג'נדרית. זהו מרחב נפשי שבו אנחנו לא מממשים את מלוא עצמיותנו כמו שאנחנו מכירות אותה, ובמקום משקיעים אנרגיה נפשית בהסתרה. ובמילה אחת, הארון הוא סוד. ועכשיו, הגיע הזמן לעשות סדר בבלאגן.

תימה 1: הארון נכפה עלינו או שבחרנו בו?

ללא כל ספק, הארון הלהטק"בי נכפה עלינו בגלל שאנחנו להטק"בים החיים וגדלים בחברה הטרונורמטיבית והומופובית. בהקשר הזה, לא ניתן להשוות את הארון הלהטק"בי לכל סוד (ארון) אחר, שכן אף אחת מאיתנו לא בחרה לגדול ולהתחנך על ערכים הטרוסקסואליים הנגועים בהומופוביה, מה שאומר שהארון הלהטק"בי אינו בגדר בחירה אישית של הפרט הלהטק"ב. אם מגיל צעיר, היינו יכולים לבחור לגדול בחברה שיוויונית, ליברלית, שאינה מקדשת את ההטרוסקסואליות, אני בספק שמישהו מאיתנו היה בוחר באפשרות אחרת. כלומר, הארון הוא תוצר ישיר של חברה המושתתת על ערכים הומופוביים, ומטרתו לשמר את הסטטוס קוו החברתי שמדיר כל מה שאינו הטרוסקסואלי. זה אומר שברירת המחדל החברתית היא שאנחנו הטרוסקסואלים, אלא אם הוכח או נאמר אחרת. כלומר, אם לא נצא מהארון אנחנו נסומן כהטרוסקסואלים, מה שאומר שאנחנו מעודדים חוסר נראות להטק"בית, שבתורה מובילה להשתוללות ההומופוביה. אז אם אתם "בוחרים" להישאר בארון, דעו לכם שאתם נותנים יד להומופוביה ומסייעים בהנצחתה. זה אולי לא נעים לשמוע, אבל זו האמת. ולצערנו, ליציאה מהארון אין סוף. אנחנו צריכות לצאת מהארון כמעט כל יום מחדש – בפני אנשים שונים, במצבים שונים, ובנסיבות שונות.

תימה 2: צריך לצאת מהארון בפני כל אחד ובכל מצב או שלפעמים כן ולפעמים לא?

יציאה מהארון היא תהליך מורכב וחשוב כדי שמאפשר לנו לממש את הפוטנציאל האישי שלנו, כמו גם להרגיש בריאים ומאושרים בעולם רווי הומופוביה, אפליה, ואלימות כלפי להטק"בים. יציאה מהארון היא, אם-כן, בגדר חוסן נפשי ומובילה לרווחה פסיכולוגית ברוב הגדול של המקרים. מבחינתי, הכלל ליציאה מהארון הוא פשוט מאוד: אם אתה יודע שבמידה ותצא מהארון יהיה סיכון ממשי לחייך (כלומר, יפגעו בך פיזית או ירצחו אותך) או לחילופין, ההשלכות של היציאה מהארון יכולות להוביל אותך למצב של פגיעה עצמית או אובדנות – אל תצא מהארון! למשל, אני לא אייעץ להומואים החיים באיראן לצאת מהארון שכן התוצאה היא ברורה: הם יוצאו להורג. באותה מידה, אני לא אייעץ ללסבית בת 14הגדלה במשפחה אורתודוקסית בבני ברק לצאת מהארון במידה והיא חוששת שהוריה יינדו אותה לחלוטין והיא תיאלץ לעזוב את הבית באופן מיידי ואולי אף להפוך למחוסרת-בית. יש כמובן דוגמאות רבות אחרות, אבל הרעיון הוא ברור. בכל מקרה אחר, חובה עלינו לצאת מהארון. אני בהחלט מסכימה שליציאה מהארון עלולות להיות השלכות נוראיות שאינן בגדר רצח או אובדנות, ואני חלילה לא מפחיתה בסבל שהן עלולות לגרום, אבל מבחינתי הן לא שוות הישארות בארון שהיא בגדר אובדן העצמי או פגיעה בעצמי שלך. היציאה מהארון היא תהליך כואב ולא נעים, אבל זה לא בגללנו. זה בגלל החברה בה גדלנו וחונכנו. זה בכוחנו להפוך את תהליך היציאה מהארון לפשוט יותר, וזה אך ורק אם כולנו נצא מהארון.

תימה 3: האישי הוא אישי או האישי הוא פוליטי?

הרעיון של היותנו אנשים פרטיים הוא בסך הכל בגדר אשליה. בגלל שאנחנו אנשים פרטיים שחיים בתוך חברה ומושפעים ממוסדות, ארגונים, אמונות, נורמות, וערכים שונים, החוויה האישית שלנו מושפעת מאותם גורמים חברתיים ופוליטיים ובאותה מידה גם משפיעה עליהם. כלומר, זהו תהליך של קח ותן בין הפרט לבין הסביבה בה הוא חי, גדל, ומתחנך. התהליך הזה מתרחש אם נרצה או לא נרצה.

כמו-כן, צריך לזכור שלכל החלטה שלנו יש השלכות פוליטיות ועל-כן, כל החלטה היא החלטה פוליטית. כלומר, אם אני בוחרת לצאת מהארון זהו אקט פוליטי שכן אני משנה את התפיסה החברתית של אנשים אותי, כמו גם משנה את הקהילה אליה אני משתייכת. כנ"ל לגבי השתתפות במצעד הגאווה – אם אני משתתפת במצעד הגאווה, אני מביעה תמיכה באג'נדה שמצעד זה בא לקדם (על כך כתבתי בהרחבה בטורי הקודם: http://gogay.co.il/item.php?id=18056). באותה מידה, אם אני כלהטק"ב בוחרת שלא לצאת מהארון או לא לצעוד במצעד הגאווה, אני לא מתנגדת להומופוביה ובכך אני גם מנציחה אותה. לצערנו, אין הרבה אופציות – או שאני תומכת ומנציחה את ההומופוביה, או שאני מתנגדת לה ונאבקת למיגורה.

תימה 4: אאוטינג (הוצאה מהארון) היא מעשה בריוני ואלים או מעשה מבורך וחשוב?

תלוי. עלינו לשאול האם מדובר בלהטק"ב המחזיק במשרה ציבורית (לדוגמה, ח"כ) או שעיסוקו ופרנסתו מושתתים על הכרה ציבורית (אמן), או לחילופין האם זהו אדם פרטי שרוב הציבור (להוציא את משפחתו ומכריו) לא מכירים אותו. אם מדובר באישיות ציבורית, יציאה מהארון ו/או אאוטינג הם הכרחיים. ולמה זה הכרחי? בגלל המסר הסמוי של הישארות בארון. כלומר, חבר כנסת שעיסוקו נעוץ בייצוג דעת הציבור אשר בוחר לחזור לארון ברגע שנבחר לתפקידו הציבורי כחבר כנסת מעביר מסר סמוי, אם כי חד משמעי, כי להיות הומו זה רעיון לא טוב.

להיות הומו משמעו להפסיד קולות. להיות הומו משמעו להיות פחות פופולרי. להיות הומו משמעו לדחוף את "האג'נדה הלהטק"בית" (שהיא אגב אג'נדה לשיוויון זכויות, ועל-כן היא אג'נדה מעולה!). להיות הומו משמעו להיות סוטה. להיות הומו משמעו להיות מישהו שבוחר מתי להיכנס ולצאת מהארון כי יש לו את הפריבילגיה הזאת. למען הסר ספק, אף לא אחת מההנחות המוזכרות לעיל היא נכונה, אבל חה"כ בארון מנציח את כל ההנחות השגויות הללו על-ידי הישארותו בארון. ובקיצור, במקרה של חה"כ בארון, אאוטינג זה דבר הכרחי שכן האישי הוא פוליטי, מה שאומר, שהישארותו של חה"כ בארון משפיעה על כל אחת ואחד מאיתנו – באופן ישיר או עקיף, בלי שנדע מזה אפילו.

במקרה של אישיות לא ציבורית, יש מגוון רחב של פרשנויות שכן כל מקרה לגופו. אם מדובר בהוצאה מהארון של בחור הומו אשר גר באיראן שהוצאתו מהארון תוביל לרציחתו, אז מדובר במעשה בריוני, אלים, ואף לא-חוקי שכן מדובר בסיוע לרצח. יכול מאוד להיות שמדובר בבריונות במקרה והוצאה מהארון של אדם פרטי עלולה להוביל למעשי אלימות כלפיו (למשל, תלמידה ביסקסואלית שהוצאה מהארון בבית ספרה וכעת חווה אלימות באופן יום יומי). יחד עם זאת, לעיתים הוצאה מהארון היא מעשה מבורך "שדחף" את הלהטק"ב לצאת מהארון כי הוא בין כה וכה היה פחות או יותר מחוץ לארון. 

תימה 5: גל אוחובסקי – טוב או רע לקהילה הגאה?

ההיסטוריה מוכיחה כי אוחובסקי מאוד טוב לקהילה. אולי אפילו הכרחי לשגשוגה. ביחד עם בן זוגו, איתן פוקס, הוא הביא למסכי הטלוויזיה והקולנוע שלנו את "פלורנטין", יוסי וג'אגר", "הבועה" ועוד. אוחובסקי הוא גם אחד ממייסדי  ארגון הנוער הגאה (ביחד עם יניב וייצמן) ועד היום משמש כנשיאה. אוחובסקי מראה ומוכיח למי שסובל מהומופוביה – בין אם הוא הטרוסקסואל או להטק"ב (הומופוביה מופנמת) – שהוא ורבים כמוהו לא יעברו על זה בשתיקה.

לא משנה מה דעתכםן האישית על אוחובסקי, הוא טוב מאוד לקהילה. אני בטוחה שאף אחד/ת מכםן לא רוצה לחזור אחורה בזמן לישראל שלפני "יוסי וג'אגר", או לפני שהראל סקעת יצא (הוצא) מהארון, או לפני שנוסד ארגון הנוער הגאה. אנחנו נוטים לזכור רק מה שנוח לנו מתי שנוח לנו, אבל כולנו חבים תודה גדולה לאוחובסקי. אל תהפכו אותו ל"שעיר לעזאל" כמו שהתקשורת ההטרוסקסואלית ממהרת לעשות. תזכרו שהוא סובל את כל הריקושטים ואף מסתכן פעמים רבות באיבוד המוניטין, הפרנסה, והפופולריות שלו בשביל לקדם את כולנו כקהילה. אני לא מתכוונת להפוך אותו לקדוש מעונה, אבל אני בהחלט לא מוכנה שייקראו לו בריון אלים או בושה לקהילה. חה"כ הנשאר בארון הוא בושה לקהילה. מי שמנציח את ההומופוביה הוא בושה לקהילה. מי שחוגג את הלהטק"ביות שלו, גם שזה לא תמיד אפשרי, פשוט וקל, הוא גאווה לקהילה.

אם אנחנו רוצות שינוי, אנחנו חייבות לצאת מהארון. אנחנו חייבות לשבור את הארון. וכן, יציאה מהארון היא לא תמיד ורודה, מקסימה ומשחררת, אלא לעיתים היא מעמתת אותנו עם חוויות קשות ואתגרים שלא ציפינו להם. אבל אם יש משהו אחד שאני יכולה להבטיח לגבי יציאה מהארון זה שהיא תקדם אותנו כקהילה, כי אז ייראו אותנו יותר, ולא יוכלו להכחיש את קיומנו וזכויותינו, ויהיו גם מי שיילחמו בשבילנו – בכל מוסד ובכל מקום – גם בכנסת ישראל.

נדב (נדיוש) ענתבי היא סטונדטית לבריאות הציבור ופסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה שבניו-יורק וחוקרת הומופוביה וקהילות להטק"ביות.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...