עוד בתרבות ובידור
 >  > 

תנו לנו מלך

דני לחמן צפה בשני מחזות מלוכה - "בגדי המלך" ו"כתר בראש", גילה שוב את כשרונו העצום של יוסי בנאי ומצא קווי דימיון בין ההיסטוריה שלנו לבין הפוליטיקה הישראלית של ימינו

תיאטרון הבימה עשה חסד גדול עם המחזאות הישראלית המודרנית-קלאסית, כשבחר להעלות שני מחזות בני ארבעים בערך שלא נראו על בימתנו מאז הצגתם הראשונה, ולהעמידם לשיפוט הקהל והביקורת מחדש. "בגדי המלך" של נסים אלוני ו"כתר בראש" של יעקב שבתאי. שניהם מחזות אלגוריים העוסקים במלכים - האחד בממלכה דמיונית, והשני במלך משלנו, דוד מלך ישראל. שניהם עוסקים בכוח ובתככים פוליטיים, אך הם שונים זה מזה באופן מהותי.

כשצופים בשני המחזות האחד בצמוד לשני, אי אפשר שלא לחוש בהשפעתו הגדולה של אלוני על שבתאי. ואם זכרוני אינו מטעה אותי, שבתאי לא רק שלא התכחש לעובדה ששאב מאלוני השראה רבה, אלא גם ציין זאת במפורש.

הקהל שלנו אוהב את המלכים שלו, האמיתיים והדמיוניים, וחשים זאת היטב במהלך ההצגה. אוהב עד כדי כך, שלרגע מתגנבת המחשבה שאולי כדאי להחליף כאן את השלטון, ולהמליך עלינו מלך. ומצד שני, הקהל מטורף על יוסי בנאי, שכל תנועת יד וכל נימת קול שלו מוכרת ואהובה, והבחירה בו לגלם את התפקיד היא בחירה נפלאה, בשחקן ענק.

הבימה החזירה את בנאי לתפקיד גדול ועסיסי, אחרי כל ערבי היחיד שלו שהקטינו מעוצמתו. כעת, בנאי חזר הביתה, אל הבמה עליה יצר את תפקידיו הגדולים ועליה התחיל את הקרירה הגדולה שלו במעין סגירת מעגל שיש בה הרבה כוח ועוצמה.

שבתאי מת בחטף, מוקדם מדי וצעיר מדי. לו היה חי היה משכלל ומשפר את כתיבתו התאטרלית ומקרב אותה לעומק כתיבת הפרוזה שלו. הרי אין לנו עוד סופר שבשל ספר אחד, יחיד ומופלא, "זיכרון דברים", הפך לכותב פרוזה כה חשוב ומרכזי בספרותנו הצעירה מאז ועד היום.

דמויות ריקות, מלך אחד

המחזה, יש להגיד, איננו מושלם. חסר בו עומק מסוים של ראיה. אפשר לומר שהוא כתוב כמערכון ארוך מאוד. האם כל מה שמתרחש על הבמה נכון מבחינה היסטורית? זה לא כל כך חשוב, כל עוד הוא משרת את המחזאי. שבתאי מסתמך על כמה פסוקים ומוסיף להם משמעות משלו. העובדה היא, ששלמה הומלך בחטף ללא טקסים. את התככים אפשר רק לנחש, להמציא ולשכלל בהתאם לרוח הזמן.

הדמויות הסובבות את דויד המלך הן רק כלי עזר. הן חסרות עומק ונסמכות על היכרותנו אתן מהתנ"ך או מהתואר הנלווה להם. הנביא, הכהן, המלכה. אלא ששבתאי מוריד מהנביא והכהן את כסות הקדושה והם פרודיה, לא מספיק מפותחת, על תככני חצר המנצלים את תפקידם כדי להפעיל לחצים ולהשפיע על המלך. ועדיין, כמשל על פוליטיקאי שאינו מסוגל להיפרד משלטונו, זהו מחזה מבריק. מלא חידודי לשון ומצחיק בטקסט החכם שלו.

המלך של שבתאי הוא דוד הזקן בימיו האחרונים. מסביבו בני משפחתו והפוליטיקאים הסובבים אותו. הרבה אנשים מקיפים אותו, אך אין לו ידידי אמת. הוא מכיר את כולם, על חולשותיהם והאינטרסים הקטנוניים שלהם. אינטרסים אותם הוא יודע להפעיל ביד אמן. וידידיו, אף הם כולם מוכרים לנו. "צריך להוציא חוק שיאסור על נשים להתרחץ ערומות על הגגות" אומר דוד, שהיום כבר אינו חש את אותה משיכה שהרגיש לבת-שבע. היא, מצידה, רוצה רק שני דברים - להמליך את שלמה בנה, ולנסוע לחוף הים להשתזף.

נתן הנביא, הוא נודניק זקן ותככן חצר. "צריך לתת לאלוהים קצת שעות מנוחה" אומר דוד לאביתר הכהן הגדול, שגם הוא בוחש בקדרה ואינו חדל לקרוא לאלוהם לעזרתו. גם מקומו של יואב, שר הצבא, אינו נפקד מהמחזה. זהו ידידו משכבר הימים של דוד, שרצח בשם המלך גם את בנו אבשלום, כדי להשאיר את ידי המלך נקיות. עכשיו, מטיח בו דויד את עובדת היותו רוצח והייצוג שלו הוא כשל חייל אווילי. אבישג היפה, הצעירה שהובאה לחמם את רגלי המלך, מצחקקת ללא הרף ואינה פוצה את פיה, אך מצחקקת גם לגברים אחרים. אדוניה, בן המלך הפוחז, הנהנתן, המפונק, רודף הנשים העסוק יותר בסוסים אנגליים מאשר בלהיות בן למלך, ושלמה, הלומד ספרדית עתיקה כשהוא מסוגר בחדרו.

 

כל אלו מסתובבים סביב המלך ומנסים להביא אותו להחלטה לפרוש ולהמליך את אחד מבניו למלך הבא. אלא שדויד, כדרכם של שליטים לאורך ימים, אוהב את הכתר. אולי נמאס לו כבר למלוך - אבל הוא עדיין אשף המזימות הקטנות. הוא מבין מתוך חלקי רכילויות איזה כוחות דוחפים אותו להחליט, את מה שאין לו חשק להחליט ולמה. אפשר בקלות לעשות השלכות לימינו לדמויות מוכרות אצלנו ולמנהיגים מבוגרים באשר הם.

הצגה של איש אחד

ההצגה כולה מוטלת על יוסי בנאי, המשחק את דוד הערמומי, הנכלולי. זה שלא רוצה להחליט משום שאינו רוצה לפרוש. אוהב את בנו אדוניה, אך ממליך במקומו את שלמה מכיוון שאדוניה מיהר מדי לדרוש את הכתר. דוד לא אוהב את שלמה, הוא מצחקק כשהוא קורא את השורה "הבל הבלים הכל הבל", חנטריש הילד. מלא הבל. הוא צעיר מדי להבין, אומר דוד המעדיף את בניו פיזיים ולא אינטלקטואליים.

את אבשלום אהב יותר מבניו האחרים, אהבה אמיתית. אלא שאבשלום מת. היום, דויד הסלחני יכול להבין את בנו החכם שרצה את הכתר מוקדם מדי. הוא לא סולח ליואב על הרצח ההוא. בת שבע רוצה שבנה שלמה יומלך, מסיבות מובנות.

ובסערה הזו, עושה בנאי עושה תפקיד ענק, ובמידה רבה של הצלחה. כל מבט מחושב מתחת לגבות, כל ניע יד. המעברים ממצב רוח אחד לשני. העבודה הטכנית שלו, השליטה בטקסטים ולהטוטנות הגוף והמילים שלו, הם אגדה חיה על הבמה. התפקיד ממש תפור למידותיו. הוא מאפשר לו לנצל כל מה שהוא יודע וכל מה שהקהל אוהב לראות בו. התפקיד כתוב כמעט כמונולוג אחד המקוטע מדי פעם במשפטים של אחד האחרים ואין כמו בנאי להחזיק טקסט ערב שלם. הוא מצחיק ולרגעים נוגע ללב. ואם משהו חסר זה כנראה לא באשמתו.

אחרי שצוחקים, מבינים ונהנים, נשארת איזו תחושה כאילו שכחו להכניס רגש אנושי יותר לתוך הצגה. לצערי ההנאה היא אינטלקטואלית חיצונית, אך איננה מרגשת לעומק הדברים, וחבל על כך. מכיוון שראיתי הצגה ראשונה לפני קהל, אני בטוח שבימים הקרובים השחקנים יכנסו לעומק הדמויות, הם יהלכו בביטחון רב יותר בתוך הטקסט ועל הבמה. וההצגה תקבל נפח ועומק.

הבמה, וזאת למרות התפאורה הסמלית לכאורה של נטע הקר, ממחישה בהחלט ארמון עתיק, מפואר במרומז. שהמוזיקה של ערן דינור, המנסה להדהד כמוזיקה מזרחית עתיקה, בת המקום הזה, והתאורה של קרן גרנק, מוסיפים את האווירה הנדרשת בכל סצנה.

למרות ההסתייגויות הקטנות, זוהי ללא ספק הצגה מצוינת שכדאי ללכת לראות. וכדי להשלים את מסכת בית המלוכה, בקרוב יעלה בבימה המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", ההמשך לשושלת בית דוד והמשך סאגת המלוכה בישראל.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...