> 

אחווה, אהבה והארון הצה"לי

מחקר חדש של הדר' אייל גרוס מאיר את יחסו של צה"ל להומואים לסביות. יצחק שנור שוחח עם דר' גרוס ומביא את עקרי המחקר.

שאלת גיוסם ושיבוצם של הומוסקסואלים בצבא היא שאלה המעסיקה כיום צבאות ברחבי העולם. ד"ר אייל גרוס (הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב) מנתח סוגיה זו במחקר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת "פלילים" - כתב-עת למשפט ציבורי, חברה ותרבות. המאמר מתפרסם במסגרת גיליון מיוחד שהוקדש לנושא 'משפט, צבא וחברה' (פלילים, כרך ט'). מסתבר ששאלת היחס הקיים בין בני אותו מין לבין הצבא היא שאלה עתיקה בת כאלפיים שנה. עוד ביוון העתיקה התחבטו בסוגיה זו, אולם גישת היוונים היתה שונה מהמקובל היום ועודדה דווקא יחידות צבאיות המבוססות על אוהבים בני אותו מין. הרעיון להקים 'צבא של אוהבים' המורכב מבני אותו מין נועד לפתח עליונות צבאית. רעיון זה בא לידי ביטוי בספרות והוא גם מומש בפועל. ד"ר גרוס מביא את הציטוט הבא מתוך 'המשתה' לאפלטון: "ולו נמצאה, אפוא, תחבולת-מה, שיקומו מדינה או חיל צבא שאין בהם אלא אוהבים ואהוביהם, הרי יימנעו אזרחיה של מדינה כזאת מכל מעשי חרפה ויתאוו להתכבד איש בעיני רעהו, עד שלא תתואר מדינה טובה מזו; ואנשי צבא כאלה, אפילו מועטים הם: שעה שיילחמו שכם אחד, ודאי ינצחו - אם לומר את הדבר בפה מלא - את כל העולם כולו. כי איש אשר אוהב - ודאי יעדיף שכל שאר בני האדם יראוהו עוזב את המערכה או משליך את כלי זינו, ובלבד שלא יראנו בכך אהובו, וכדי למנוע זאת, יבחר למות מיתות מרובות. ועל אחת כמה וכמה שלא יטוש את אהובו בשעת סכנה או יימנע מלחוש לעזרתו - שאין לך אדם גרוע עד כדי כך, שאף ארוס עצמו לא ילהיבנו לסגולה טובה, ויעשנו שווה למי שגיבור מטבע ברייתו." צבא כגון זה הוקם בפועל על ידי גנרל גורגידאס מתיבי בערך בשנת 378 לפני הספירה והיה מורכב ממאה וחמישים זוגות של אוהבים. כוחו של הגדוד הקדוש של תיבי עשה את תיבי למדינה החזקה ביותר ביוון במשך ארבעים שנה. פלוטארכוס, שתיעד את הצבא של תיבי, הסביר את יתרונו של גדוד האוהבים בכך ש"חבורה האחוזה בקשרי הידידות שבין אוהבים אינה ניתנת לפירוק ולשבירה, כי האוהב מתבייש להיות פחדן לעיני אהובו, ושניהם עומדים על המשמר בשעת סכנה על-מנת להגן זה על זה". במאמר הכולל ארבעה חלקים, מוקדש החלק הראשון לדיון בטיעונים השונים המועלים נגד שירותם של הומוסקסואלים בצבא, החל מטיעון ה"מחלה" דרך טיעון ה"מקלחת" ועד לטענה ההפוכה לדוגמת הגדוד של תיבי, על כי "שילוב הומואים בצבא יפגע דווקא באחוות היחידה ובמורל וכך יפגע ביעילות הצבא". גרוס ממיין את הטיעונים השונים הן מבחינה היסטורית והן מבחינת הלוגיקה הטמונה בהם. את הטיעונים הסובבים סביב הקשר המורכב גבריות/הומוסקסואליות מנתח גרוס באמצעות התיאוריה הקווירית ומסביר מדוע מצב שביוון העתיקה נחשב כרצוי, נתפס כיום כמאיים וכפוגע ביעילות הצבא. חלקיו האחרים של המאמר כוללים סקירה השוואתית בינלאומית בנושא יחס הצבא להומוסקסואלים; תיאור המצב בישראל והשינויים שחלו בו לאורך השנים; וחלק הדן ב"וויכוח הפנים-קהילתי - האם זהו מאבק קווירי ראוי?" מבחינת המצב בישראל מנתח גרוס את השינויים שהתרחשו ביחס הצבא לחיילים הומוסקסואלים מאז 1956 ועד היום. ב- 1956 נשפטו שני טוראים ונידונו למאסר בעוון "קיום משכב שלא בדרך הטבע". לפני כשנתיים לעומת זאת "חייל שהתוודה בפני מפקדיו כי הוא 'אשה לכל דבר, מלבד הגוף', הוכר על ידי הצבא כחיילת". הצבא התיר לו ללבוש מדי חיילת ולשרת בתפקידים השמורים לחיילות.

במאמר מוזכרים מספר ציוני דרך ביחסו של הצבא לנושא כפי שבא לידי ביטוי בפקודות. עד 1983 התעלם הצבא מעצם הנושא ונמנע מלהתייחס אליו. ב- 1983 התגבשה מדיניות חדשה בסדרה של הוראות קבע. הוראות אלו ביטאו "מדיניות אנטי-ליברלית נוקשה שראתה בהומוסקסואליות גם בעיה נפשית וגם סיכון בטחוני". מפנה ליברלי בהוראות הצבא חל ב- 1993 לאחר הופעתו של פרופ' עוזי אבן בכנסת, שם סיפר על החקירות שערך השב"כ בעניינו לאחר שפרסם את נטייתו ההומוסקסואלית ברבים. חקירות אלו הובילו להדחתו של אבן מתפקידיו במערכת הביטחון ולשלילת סיווגו הבטחוני. יצחק רבין, ראש הממשלה ושר הביטחון, הקים ועדה שניסחה הוראות חדשות בעניין שירותם הצבאי של הומוסקסואלים. הפקודות החדשות שנכנסו לתוקף ב- 1993 קבעו כי קידומם ושיבוצם של חיילים הומוסקסואלים לא יוגבל עקב נטייתם המינית. כמו כן בוטלה חובת המפקדים לדווח על חייליהם ההומוסקסואלים למרכז לבריאות הנפש, אך עדיין נשארה בתוקפה חובת הדיווח לביטחון שדה. ב- 1998 חל השינוי הפורמלי האחרון כאשר ההוראות מ- 1993 בוטלו ולא נכנסו הוראות חדשות במקומן. כמו כן לא קיימת הוראה כלשהי האוסרת להפלות הומוסקסואלים. גרוס מציין במאמר כי ביטול ההוראה מהווה התקדמות נוספת מאחר שבוטלה החובה לדווח על חיילים הומוסקסואלים לביטחון שדה ולערוך בדיקות לגביהם. מאידך ביטול ההוראה ביטל גם את "ההצהרה השוויונית שהיתה בראש הפקודה, לפיה הומוסקסואלים ראויים לשריות צבאי כאחרים ומגויסים על-פי אמות-המידה החלות על כלל המועמדים לשירות ביטחון". גרוס מסכם את המצב בשיחה עם כתב הארץ אריה דיין: "ברמה העקרונית וההצהרתית, צה"ל מצוי היום במקום טוב למדי, גם בהשוואה לצבאות אחרים בעולם. ברמת יישום המדיניות בשטח, המצב טוב פחות ויש עדיין הרבה מקום לשיפורים. מתברר שהמסר הליברלי לא תמיד יורד עד לדרגות הפיקוד הנמוכות. המדיניות המוצהרת של צה"ל היא באמת ליברלית, אבל יש מקרים שבהם להיות ליברל זה לא מספיק. זה בסדר גמור שלא רודפים הומואים בצבא, אבל במציאות הנתונה, שבה ההומוסקסואליות נמצאת בעימות עם ההגדרות הנורמטיוויות הדומיננטיות בצבא נדרשת לא רק ליברליות אלא גם פתיחות אקטיווית, שתשדר ותפיץ את המסר הליברלי. לא מספיק להגיד שהצבא עיוור למיניות של החייל. הצבא צריך גם להפיץ מסר שאומר כי מותר לחייל להיות הומוסקסואל". בשיחה עם כתב GoGayמתייחס ד"ר גרוס לחלק האחרון במאמר הדן בשאלה האם הומואים ולסביות צריכים להילחם על זכותם לשרת בצבא, והאם נושא זה צריך להפוך לבעל חשיבות רבה במאבקי הקהילה. הוא מסביר כי המאמר דן בשאלה האם בחברה הישראלית שבה שירות צבאי הוא המפתח לזכויות אזרחיות, על ההומוסקסואלים לחזק תפישה זו או שמא עליהם לצאת נגדה; והאם על ההומוסקסואלים כקבוצת מיעוט להילחם על שירותם בצבא שהפך למכשיר דיכוי לקבוצות מיעוט אחרות. לשאלת GoGay האם היה ממליץ לחייל לחשוף את זהותו המינית בצבא השיב גרוס כי מבחינה פורמלית אין כל מניעה לעשות כך, כל עוד מקפידים לא לעבור על הוראות הצבא, אולם הדבר תלוי גם בנסיבות חברתיות אישיות וביכולת לעמוד תחת לחץ חברתי. גרוס הסביר כי קיימים הבדלים בין יחידה ליחידה וכן הבדלים במידת הלחץ המופעל על חיילים לאורך שירותם הצבאי. קיימות יחידות בהן השירות הצבאי האינטנסיבי יוצר קירבה רבה בין החיילים. עבור הצבא קיים אז צורך ליצור הפרדה בין אחווה גברית שהיא לכאורה מותרת, לבין אהבה גברית שנתפסת לעיתים כמנוגדת לערכים של גבריות שהצבא בנוי עליהם. גרוס אומנם מוסיף כי אירוני הדבר, שדווקא במקום בו נוצרת קירבה כה רבה בין גברים והיא הדבר הקרוב ביותר להומוסקסואליות, קיימת הכחשה של הומוסקסואליות, וחייל המצהיר על נטייה מינית הומוסקסואלית עשוי להיתפס כאיום ולסבול מהתנכלויות.

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...