כריכת הספר חלקים של זהות
חלקים של זהות / גל בראון. צילום: כריכת הספר.
עוד בספרים
 >  >  > 

חלקים של זהות

הסיפור של אביב מתחיל במשפחה שלא מתפקדת כמשפחה, באם שאיננה וכשהיא נמצאת, עדיף שלא תהיה. באב שהוא שפוט של האם. באחות שהיא סוג של מתחרה. בחברת ילדות שבוגדת, בילדים שמתעללים. ובתוך זה, מנסה הגיבורה של גל בראון לשרוד, להתקיים ולשגשג

[אזהרת טריגר, לסקירה ולספר]

אני אתחיל דוקא מהקטע הפחות טוב, ואבקש שתישארו איתי להמשך. קשה לצלוח את הספר. לפחות לי ולעוד קוראת אחת הקריאה היתה קשה (היא לא צלחה את המשימה). הספר נקרא כמו מין פוסט ארוך בפורום נוער של איגי, כמו מין יומן ראשוני לא מסונן, או אולי כמו השתפכות של 24 שעות בין חברות בפאב. לספר יש עורכת וגם יועץ לשוני, ותסלח לי האלה, הם עשו כאן רק חצי עבודה. גם העימוד לא משהו, יותר מדי טקסט בעמוד אחד לטעמי.

ויש עוד. אבל זה לא חשוב, או ליתר דיוק, פחות חשוב מהסיפור עצמו. ויש קוראות וקוראים שדוקא צורת הכתיבה הזאת, הבלתי אמצעית, הבלתי מהוקצעת, המרפרפת בין משלבים, בין כאב לציניות, בין קלישאות פסיכולוגיסטיות לתובנות עוצמתיות, היא דוקא היא זו שתדבר אליהם, דוקא היא תחבר אותם לסיפור. והסיפור, הוא העיקר בעיניי כאן.

זה באמת סיפור לא קל לעיכול, וזה סיפור שצריך להיכתב ולהישמע ולהיקרא. וזה הסיפור, בוריאציות כאלה ואחרות, שהרבה מאיתנו משתיקות – וגם משתיקים. שאנחנו לא מעיזות ולא מעיזים להבין, להגדיר במלים. להגיד: זה זה. זה אונס. זו התעללות. זה קרה לי, ואני, כמו רבות אחרות, מכירה את ההשתקה הזאת, של החוויות, של הזהות. זו הזהות שאנחנו לא תמיד מצליחות ומצליחים לקרוא לה בשם, שלפעמים לוקח לנו לאסוף את החלקים שלה, ולהבין מהי, ומי אנחנו.

במייל ששלחה לי, כתבה המחברת, גל בראון: "אני יודעת דבר אחד בלבד, שהסיפור הזה נכתב מתוכי במשך שנים, כקולה המתבסס לאיטו של זו ששתקה במשך שנים. אביב". אביב סיפרה את סיפורה לגל במשך שנים, עד שגל הרגישה שהיא חייבת להוציא אותו וזו התוצאה, וזו כנראה הדרך לכתוב אותה.

כך, ברגע שהתגברתי על הקושי בקריאה (שוב, כמה מאיתנו אולי ייהנו ממנה), הסיפור גובר עליה, והעלילה תופסת אתכם בגרון, בבטן, בראש, בלב. הסיפור של אביב מתחיל במשפחה שלא מתפקדת כמשפחה, באם שאיננה וכשהיא נמצאת, עדיף שלא תהיה. באב שהוא שפוט של האם. באחות שהיא סוג של מתחרה. בחברת ילדות שבוגדת, בילדים שמתעללים. ומתוך כל אלה, מורה אחת שמעודדת, שתומכת, שרואה את היופי באביב, שמבינה אותה, ואותה פוגשת אביב גם בהמשך דרכה, בנקודה משמעותית ביותר. גם לי היתה מורה כזאת, מגדלור בתקופה חשוכה ביותר, ודמות מטפחת בתקופות שאולי נראו פחות קשות, אבל האמנית שבי עדיין היתה זקוקה למי שיאמין בה. וקרולינה היתה שם והאמינה בי. מי יודע מה היה אילולא היא.

סיפורה של אביב נושק לסיפורה של גל בראון, המחברת, בכמה נקודות, אבל הוא לא אוטוביוגרפי, חשוב כאן לציין. למה חשוב? אולי זה לא חשוב, אבל התודות הראשונות שלה, בסוף הספר, הן לאמה, לאביה ולאחיה ואחותה. שמחתי לראות שהמשפחה היא לא הקטע האוטוביוגרפי, אבל גם במשפחות שבהן הקשיים פחותים, הם קיימים. לגבי רבים מאיתנו, המשפחה היא יותר אתגר שאיתו יש להתמודד, מאשר מקום בטוח, חם ומקבל, קן לנוח בו מתלאות היום ומכאוביו. תכופות הבית אינו אלא המנהרה האפלה, הטחובה והמזוהמת, ולא האור שבקציה.

אביב צריכה להרחיק עד לאוסטרליה כדי לחבר את חלקי הזהות שלה, כדי לחבר אחת ועוד אחת ולהבין שכן, הן שתיים. החיפוש שלה מתחיל מהמעגלים החיצוניים: מעגל חברתי, מעגל של עבודה. גם כאן, לא פשוט. החברה הכי טובה היא לפעמים מעצבנת, והחבורה שלה מבלה לילות ארוכים של שתיה ועישון. החיים החברתיים וחיי העבודה שלה מתנהלים בפאב, בגיל התבגרות מרדני שנמשך אל אמצע שנות העשרים שלה.

יש לה נגד מה למרוד, ולמרד יש חשיבות, בלי ספק, אבל כשהעיסוק ב"לא" מתמשך כל כך, הוא לא משאיר מקום ל"כן". וה"כן" של אביב, הוא הקן שלה, הזהות הבטוחה שממנה היא בורחת. כן, לכאורה היא בורחת מהמשפחה האיומה שלה, מזכרונות הילדות הכואבים של הילדים המתעללים בבית הספר. אבל היא גם בורחת מהאמת שלה, אמת שמפחידה אותה, וגם את זה אפשר להבין. היא בורחת למקום הכי רחוק, לארץ "שם למטה" כפי שהיא מכונה באנגלית, ורק שם, מוקפת ביופי, בחברות, ועם כמה תובנות על עצמה, היא מסוגלת להתמודד עם המפלצת האיומה ביותר, ולנצח. אז זה ספוילר, אבל תדעו שהסוף טוב. הטובה מנצחת. כי בסופו של דבר, עם כל הבריחות, אביב תמיד מחפשת. ומי שמחפשת – מוצאת. לא שהתשובה פשוטה או קלה תמיד. אבל היא האמת של אביב. וזה מה שחשוב.

גל בראון, "חלקים של זהות", הוצאת גוונים, מאי 2014, 135 עמודים.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...