גרפיטי. צילום: Duncan Hull, Flickr.
עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

אני גבר סטרייט שהתאהב בחבר הכי טוב שלו

מעולם לא הרגשתי משיכה לגברים, אבל לפני כשנתיים הבנתי שאני הולך ומתאהב בשותף שלי לדירה. זה לא נעלם, רק הלך והתחזק, ולבסוף הוביל לרגע שבו הייתי צריך להחליט: האם אני מרשה לעצמי לאהוב גבר? / טור אישי

תמיד הערכתי את הפתיחות שלי. אני מוכן להתנסות בכל מיני סדנאות, טיפולים, או רעיונות ניו אייג׳ים כאלה או אחרים - ותאמינו לי, התנסיתי בהכל. חיפשתי ומצאתי את עצמי, תרגלתי חיזוקים חיוביים, וידעתי בדיוק בדיוק מי אני ומה אני.

ולכן הופתעתי כל כך - אני, הבחור הפתוח, זה ״שסגור על עצמו״, זה שהוא בוודאות ומעבר לכל ספק סטרייט לחלוטין - מאוהב בחבר הכי טוב שלי. איש שהכרתי במשך שבע שנים, ומעולם לא חשבתי עליו בצורה רומנטית. אבל, מה לעשות - גיליתי שאני מאוהב.

זה לא התחיל כמו התאהבות. לפני שנתיים, חליתי במין מחלה מסתורית. לא התקררות מזגנים או כאב גב. מחלה מהסוג שבו מקיאים המון דם במשך היום, והרופאים מגלגלים אותך בין מומחה למומחה. סוג המחלה שבו אתה מכופך מהכאב עם דמעות בעיניים, חסר אונים ומושג לגבי מתי זה יעבור.

והשותף שלי לדירה באותו הזמן, גארט, שהיה גם חבר קרוב, ריחם עלי וטיפל בי. הוא אסף את התרופות של מבית המרקחת, בישל לי ארוחות ערב. הוא היה נשאר איתי בשישי בערב לראות סרט ביחד כדי שלא אתקע לבד בבית - הוא אפילו שפשף לי את הגב כשסבלתי נורא מכאבים.

ובכל יום, חיכיתי בקוצר רוח שהוא יחזור מהעבודה. הייתי מאושר כשהוא היה מפתיע אותי עם ארוחות ערב של אוכל שאני אוהב. בזמן שהוא לא היה בבית, חשבתי על השיחות שלנו וגלגלתי אותן בראש, ובזמן שהוא לא היה, התגעגעתי אליו.

אחרי חודשיים כאלה התגנבה מחשבה לראשי - קטנה וחרישית - שאני אוהב אותו. זו הייתה מחשבה מגוחכת, מטופשת, והדחקתי אותה מיד. אבל בכל פעם שגארט עשה משהו מתוק או הצחיק אותי, היא הזדחלה לה שוב בראשי.

הרגע בו הייתי צריך להחליט: האם אני מרשה לעצמי להתאהב בגבר

לבסוף, הכל הוביל לרגע אחד - רגע אחד בו הוא בישל ארוחת ערב, והסתובב אלי וחייך. ברגע הזה ידעתי שזה זה. ברגע הזה הייתי צריך להחליט אם אני מתכוון להרשות לעצמי לאהוב גבר, למרות כל מה שידעתי על עצמי קודם לכן. זה היה הרגע בו הייתי צריך לקחת צעד קדימה עם הרעיון המטורף הזה שבו אני מתוודה בפני החבר הכי טוב שלי שאני מאוהב בו.

יש מין סוג של חופש כשאתה חולה במחלה כרונית, מסכנת חיים. יש איזו חירות במפגש הזה עם המוות - היא מאפשרת לך לעשות דברים מופרעים, להעז להמר על הזהות היחידה שהכרת עד כה. לגשת לחבר הכי טוב שלך ולומר לו שאתה אוהב אותו.

ניגשתי אליו בזהירות. יכולתי לשמוע את פעימות הלב שלי באוזניים. פתחתי את הפה ולא יצאה אף מילה. ניסיתי שוב, וכל מה שהצלחתי לומר זה ״גארט, יש משהו שאני צריך לספר לך״

גארט התבונן בי בתשומת לב רבה.

״אני חושב שאני מאוהב בך״

הבעתו התחלפה למבט מבולבל.

״אני יודע שזה לא הגיוני, אבל היית כל כך מדהים ודאגת לי כל כך. מכל מה שהרגשתי בעבר, כשחשבתי שזו אהבה, אני יודע שזה מה שאני מרגיש עכשיו, כלפיך. אני מבין שזה נשמע מוזר, בהתחשב בעבר שלי, אבל נראה לי שאני מאוהב בך״

גארט עצר ושתק לרגע. האמת היא שאלו היו כמה רגעים. כשהוא פתח את הפה כדי לדבר, יצאה לו שאלה - ״אתה מתגעגע אלי כשאנחנו לא ביחד״? הנהנתי, בחוסר נוחות. ״אתה מתרגש כשאתה רואה אותי?״ הנהנתי שוב, לא בטוח לאן זה הולך. הוא הביט בי בביישנות, ואמר ״אז, נראה לי שאולי זה אומר שגם אני מאוהב בך״

בשלב ההוא לא היה לנו מושג מה הולך לקרות. לא היה לנו מושג אם משהו יכול בכלל לקרות, וגם היום, לעיתים, אין לנו מושג. לקח לנו הרבה זמן - שנים - להבין מה יש בינינו. ומה שיש בינינו זו מערכת יחסים. אנחנו מתפשרים ומנווטים, ולאט לאט מצליחים להפוך לסתם עוד זוג משעמם.

אז כן, חוץ מזה אני גבר סטרייט שמאוהב בגבר אחר. לא שאני יכול לתמצת את גארט לתיאור הזה, של סתם ״גבר״. הוא רוקח והוא מבשל מדהים והוא מצחיק ושחקן קלפים מעולה, ואני אוהב אותו בכלל כל הסיבות האלו ואחרות. אני אוהב אותו בגלל מי שהוא, לא מה שהוא. אנחנו יותר מהמין שבו נולדנו - אנחנו יותר מתכונה בודדת. ולפעמים, אנחנו צריכים להזכר בזה.

האגדה על "מהי זהות"

יש לנו איזו ״אגדה״ לגבי זהות - שמי שאנחנו הוא סכום הבחירות שעשינו בעבר. שיש איזו מפה לפיה אנחנו אמורים לחיות את חיינו, תוכנית שעלינו לדבוק בה. אבל משהו באגדה הזו מניח שאנו יצורים סטטיים, ואם יש משהו שאפשר לומר על אנשים - זה שהם כלל לא יצורים כאלה.

בכל רגע ורגע אנחנו משתנים, מתפתחים וצומחים. בכל רגע אנו בונים מחדש את הזהות שלנו, הרחק מההחלטות שהחלטנו לפני שנתיים (או אפילו שתי דקות). אנו מי שאנו בוחרים להיות ברגע זה ממש.

וכנראה שאף פעם לא ״נמצא את עצמנו״ לגמרי. בשארית חיינו ננוע אל עבר גרסה אמיתית יותר, אותנטית יותר של מי שאנחנו יכולים להיות. ההעדפות שלנו ישתנו, התשוקות שלנו יתחלפו, ואנו נצטרך להיות אמיצים מספיק כדי לבחור בדברים שיאפשרו לנו לחיות באושר ובמלוא הפוטנציאל בכל רגע ורגע.

כשאמרתי לגארט שאני אוהב אותו, זה ממש לא היה חשוב שזה לא התאים לזהות שלי, או לזהות המינית שלי. מה שהיה חשוב זה שזה איפשר לאהבה להכנס לחיי - והאמת, זה הדבר היחיד שבאמת חשוב לנו.

אנו הולכים להיות על הכדור הזה זמן קצר מאוד, ויש לנו בכל רגע בחירה אמיתית אחת: האם זה מרחיק אותי, או מקרב אותי לאהבה.

ועכשיו תורכם - האם אתם תבחרו באהבה?

מעובד מתוך טקסט שפורסם באתר "mindbodygreen.com".

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...