עוד בתרבות ובידור
 >  > 

מסע אל הנפש

ספרו של ג'ף דאייר, "עזוב אותך מיוגה", הוא מסע מתמשך בעולם חיצוני ופנימי, ומדומה לנסיעה בסחרחרה בלונה-פארק - עושר של צבעים ופרטים רבים, שינויים ותנודות

כתיבת ספרי מסעות הייתה צורת כתיבה מאוד פופולארית במאה התשע-עשרה. תיירות, כמו זו שאנו מכירים היום, לא הייתה קיימת באותם הימים. הציבור הרחב לא יכול היה להרשות לעצמו לצאת מגבולות המקום שבו התגורר, ורק כמרים, דיפלומטים, סוחרים, עשירים טיילו מחוץ לגבולות ארצם. חלק גדול מהם כתב אחר כך ספר על מה שראה, ועל קורותיו בדרכים. "מסביב לעולם בשמונים יום" של ז'ול ורן, הוא ספר מז'אנר הספרות ה"בדיונית", שהתבססה על צורת הכתיבה של כותבי המסעות באותם הימים.

חלק מהכותבים ניסו להיות אובייקטיביים ולתאר מה ראו באמת. אחרים הביאו את נקודת השקפתם אל תוך הסיפור. חובבי המזרח, הקולוניאליסטים שבאו לראות את בני המושבות כתבו בהתנשאות. הכמרים ראו בכולם פראים. אבל כולם כאחד ניסו לתאר את מה שראו עיניהם מקומות, אנשים ומנהגים.

בשנות השמונים רחבעם זאבי ז"ל דאג לתרגם ולפרסם סידרת ספרי מסעות שנערכו בארץ-ישראל של המאה התשע-עשרה. כשהמפורסם בהם היה "רוב רוי". מאוחר יותר, עם השיפור באמצעי התחבורה ומבנה החברה של אותם הימים, נולדה התיירות העממית. אך הופעתה לא העלימו את ספרי המסעות, ששינו צורה ונעשו ברובם אישיים מאוד.

ג'ק קרואק למשל מתאר בספרו "בדרכים" מסע שערך באמריקה של שנות החמישים, אותה הוא חווה דרך נקודת מבט ביטניקית. לא מכבר תורגם ופורסם הספר "קווי רוחב כחולים", שהיה שיחזור מסע בן ימינו של ספר מסעותיו של קפטן קוק. אחר כך נולד, ביחד עם הקולנוע, סוג של סיפורי מסעות כשהמסע, הדרך, הוא בעיקרו אל עצמך. מסע פיזי הפך עם הזמן למסע אישי, עצמי, לחיפוש אחר ה"אני".

ספרו של ג'ף דאייר, "עזוב אותך מיוגה", משתייך אף הוא לסוג האחרון של ספרים שעיקרם הוא המסע אל ה"אני". דאייר הוא אנגלי, וכמו כמה אנגלים אחרים שכותבים, הוא כותב נפלא. דאייר איננו מתיימר להיות תחליף למצלמה דוקומנטרית, אפילו לא סובייקטיבית. הוא מספר קטעים בסדר שנראה לו ועל פי החשיבות שהוא נותן לדברים. אנשים מופיעים ונעלמים, והסיפור עצמו מתרחש בערים שונות, ביבשות שונות.

לפי התיאורים המפורטים, ניתן להניח שדאייר אכן ביקר במקומות עליהם הוא כותב - התיאורים נשמעים אוטנטיים ורובם כתובים נפלא. אך עיקר הספר הנרמז כבר בהתחלה, הוא דאייר עצמו והאנשים אותם הוא פוגש במסעותיו. עיקר העיסוק שלו הוא במצבו הנפשי ומצבם של אותם אנשים זרים לו איתם הוא מתחבר לזמן קצוב ומוגבל.

מעטים הפרטים האישיים אותם נדע על דאייר. נגלה כי הוא מועסק כסופר, ושהוא נמצא בסוג של משבר בריחה, מבלי לתת לעצמו דין וחשבון. מלבד העובדה שהוא חוזר ומציין כמה פעמים שהוא בן ארבעים, איננו יודעים מה טיבו של המשבר אותו הוא עובר. עוד איננו יודעים מה קדם למסעו של דאייר, מניין ומדוע יצא לדרכים. מקומות ואנשים נכנסים ויוצאים מחייו במהירות מבלי שהוא מתקשר ליותר מנפנוף יד סתמי. הוא לא ער לריקנות. הוא בתנועה. זז כל הזמן.

ניו-אורלינס, דרום מזרח אסיה

הספר מתחיל בניו אורלינס, ליד הרובע הצרפתי המפורסם. דאייר מקבל דירה משני הומוסקסואלים חולי איידס שנסעו לטייל. שם הוא מתחיל לכתוב ספר ומנהל רומן קצר מועד וראשון עם אישה שחורה ופוגש חולה סרטן סופני המשחק אתו טניס. עם נערה בשם סרקל, ששמה האמיתי הוא שרה, הוא עורך מסע בדרום מזרח אסיה. פנום פן, סייגון, חולפות במהירות. מסע ארוך ורב הרפתקאות על נהר מתמשך.

"כל מי שמבקר במדינות מתפתחות יודה, אם לא יתכחש לעצמו, שהוא בעצם די להוט לראות קצת עליבות. אנשים חיים במזבלות, עיירות פחונים, דברים מסוג זה. בהודו פגשנו שוודי אחד שתעה לתוך אחת משכונות העוני הנוראות ביותר בבומבי. כדי לחלוב ממנו מעט הזדהות וכסף, אישה אחת הציגה מול עיניו את פני תינוקה המת. בערך שישה מאתנו הקשיבו לסיפור. היינו מבועתים, אבל אני חושב שגם די קינאנו בו", הוא כותב.

הם נשלחים על ידי תיירים אחרים לראות את השקיעה מאיזה הר מחוץ לכפר. אחרי טלטלת הדרך והטיפוס הם מגיעים לפסגה עליה מצטופפים מאות אנשים אחרים שהומלץ להם לעלות לשם לראות את השקיעה. "פסואה צדק. אין טעם לנסוע לקונסטנטינופול כדי לראות את השקיעה. השקיעות הן אותו דבר בכל מקום בעולם. ואף על פי כן עושים את זה. נוסעים לקונסטנטינופול... הצפייה בשקיעה נותנת ליום מטרה ומשמעות שחסרים לו בלעדיה. ובכל זאת, אין הרבה דברים מטופשים יותר מאשר להמתין לשקיעה. ההמתנה הופכת לפעילות. תרגיל בהשהיה... הציפייה הופכת לצורה של מאמץ מושהה. מחכים שזה יקרה למרות שזה יקרה בכל מקרה".

הטיול באסיה מגיע לסיומו אי שם באינדונזיה, לא לפני שדאייר מלמד אותנו משהו על נוף, על מהות הנוף והתמזגות בנוף. סרקל נעלמת לה לטובת מארי, בפריז. קפיצת דרך וזמן. את מארי הוא מלמד לעשן גראס, בגן ציבורי. והיא מצידה נכנסת ממנו לטריפ רע, ומדביקה גם אותו. שניהם נכנסים למצב פרנואידי, הוא בעיר זרה והיא בעיר שלה ההולכת לה לאיבוד בתוך הסוטול.

סמים ומסיבת ירח מלא

ושוב אנחנו על חוף, בתאילנד, מחכים למסיבת ירח מלא. שם המספר פוגש הרבה אנשים חדשים, ביניהם את טרוי הרווי בסמים. טרוי עסוק כל הזמן בחיפוש, מנסה כל סם בכדי לגלות את תחתית הבאר של עצמו ומוצא את עצמו יום אחד מאושפז במחלקה פסיכיאטרית. על אותו חוף הוא פוגש בקייט, שיצאה מהים וכולה צרובה משחיה בין מדוזות. היא הראשונה מבין הנשים המוזכרות בספר אליה הוא מפתח גם משהו רגשי, ובשיחה איתה מתגלה שהספר הבא שהוא רוצה לכתוב הוא סוג של ספר לעזרה עצמית ושמו יהיה "עזוב אותך מיוגה". אלא שגם קייט נעלמת לה למחרת היום, כאילו לא הייתה.

טיול ברומא הופך להיות מסע כפול. הוא מטייל בעיר, אבל נתון ל'מסע' - השפעת סם האל.אס.די. בשלב הזה כבר די ברור שהוא לא סתם מתייר ולא ממש מחפש, נראה יותר שהוא בורח ולא יודע ממה. הוא איש תרבות, האסוציאציות שלו רובן מעולם הספרות והשירה, בעיקר האנגלוסקסית, חלקן מעולם הקולנוע. הוא אשף בתיאור האור בכל מקום אליו הוא מגיע. עושר ההבחנות למהות האור לצבעים והאיכויות מדהימים. בהתחלה הם נראים כמובנים מאליהם, לאט לאט נכנסים לחווית האור המיוחד שכל מקום מציע.

אם בהתחלה החוויות מהנות אותו, או לפחות זורמות בנעימות מסוימת, ככל שמתקדם הסיפור הן הולכות ונעשות מסויטות וקשות מעיר לעיר. סיוט סמים באמסטרדם מוליך אותו לאיבוד עשתונות מוחלט.

אחרי פרק מהמם בהבחנות החיצוניות שלו על משמעות של מקומות עתיקים, חורבות רומיות בלוב, הוא אומר כי החורבות הן לא העבר, אלא העתיד המצפה להווה. וכך צריך להתייחס אליהן. החורבות העתיקות במדבר לוב הופכות להיות חורבות מודרניות בדאון טאון דטרויט. ההווה המסויט מתקרב ויוצא מתחום התיאוריה. שם, בארוחת בוקר באיזה דיינר, הוא מתמוטט ממש ומתפרץ בהתקף בכי. הוא מתקרב לעצמו ומתחיל להבין שהוא במשבר ארוך, בסוג של התמוטטות עצבים ושהוא נמצא במנוסה מתמדת.
בסופו של מסע הוא מגיע להבנה הגדולה שלתת זה לקבל. אף אחד לא נעשה עני מלתת. לא שזה חדש. אבל הוא היה צריך לעבור את חייו ואת העולם כדי ללמוד.

הספר כתוב נפלא. אם הייתי צריך לדמות אותו למשהו, הייתי בוחר ברכיבה על סחרחרה הנעה במהירות עצומה בלונה-פארק צבעוני. אתה רואה פרט לרגע, אך לא יכול להתעכב, אתה כבר מול הפרט הבא שייהפך למקום הבא. להגיד מדהים זה כמעט פלצני, אבל זהו ללא ספק אחד הספרים היותר נוגעים שקראתי לאחרונה.

ולפני סיום, רק עוד דוגמה אחת ליכולת התיאור המדהימה שלו. "מעולם לא ראינו משהו ירוק כמו שדות האורז האלה. לא רק השדות עצמם. הצמחייה המקיפה אותם. עלווה סמיכה כל כך שאפילו העצים לא הצליחו לזהות אילו עלים שייכים למי. הייתה קשת קואליציונית של צבע אחד. ירוק. היו שם אין סוף ירוקים, שהוריקו עוד יותר בזכות כתמי היביסקוס אדומים והאנפות המרחפות מעל, לבנות וגדולות, כמו סדינים שנתלו לייבוש ולפתע הצמיחו כנפיים. כל שאר הצבעים, אפילו סגול ושחור, היו גוונים של ירוק. אור וצל היו דרגות של ירוק. יותר משהירקות הייתה צבע, היא הייתה דחף השתלטות. הכל היה או ירוק, כמו נחש מבהיק כעלה בעשב, מחליק לאורך השביל, או בדרכו להיות ירוק. פסלי בודהה היו מכוסים פרווה ירוקה של טחב. האבן נהייתה צמח, הדומם נהיה אורגני... אפילו המחשבה התפוגגה. זה היה ירוק חושני לגמרי, שהפך את המחשבה לא רק לבלתי אפשרית אלא גם לבלתי נתפסת".

תיאורים כאלה והבחנות נוספות על אנשים מקומות, אור אוויר שמים, כחול. הספר מלא בהם. ספר נפלא, כבר אמרתי.

"עזוב אותך מיוגה", ג'ף דאייר. הוצאת חרגול.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...