צילום מתוך הקמפיין של הדרעק. צילום: פייסבוק.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

דרוש חשבון נפש קהילתי

יום כיפור מאחורינו, אבל אנחנו עדיין צריכים לעשות חשבון נפש אמיתי. לחשוב - היטב, ולעומק - איזו קהילה אנחנו יוצרים כאן, ולאן אנחנו רוצים להגיע. הקמפיין ה"הומוריסטי" של ליין ה"דרעק", שלעג להוצאות הפומביות להורג של דאעש, אחת מההתרחשויות האלימות, המסוכנות והמחרידות של התקופה האחרונה, הוא מקום טוב להתחיל ממנו את חשבון הנפש שלנו

יום כיפור מאחורינו, אבל אנחנו עדיין צריכים לעשות חשבון נפש אמיתי. לחשוב - היטב, ולעומק - איזו קהילה אנחנו יוצרים כאן, ולאן אנחנו רוצים להגיע. הקמפיין ה"הומוריסטי" של ליין ה"דרעק", שלעג להוצאות הפומביות להורג של דאעש, אחת מההתרחשויות האלימות, המסוכנות והמחרידות של התקופה האחרונה, הוא מקום טוב להתחיל ממנו את חשבון הנפש שלנו.

לפני הכל - תחסכו ממני טיעונים כמו "אתה שמרן". מי שמכיר אותי יודע שאני אוהב קמפיינים פרסומיים, ובמיוחד כאלו שחורגים מהמיינסטרים. אני אוהב מאוד חשיבה יצירתית, ואני, בעצמי, מאוד לא שגרתי. יותר מזה: שגרה משעממת אותי ואני מעריץ אנשים שיודעים להרים קמפיינים שיווקיים גאוניים - כאלו שמצליחים לגרום למותג לבלוט מבעד לאינספור מותגים אחרים, לגרום לי לחייך ואפילו לקנות את המוצר בסופו של דבר.

אבל אפילו אני, כשנתקלתי בפרסום של ליין המסיבות בהשראת המדינה האיסלאמית, הבנתי שמדובר בצעד נואש של פרסום, כי דווקא ליין המסיבות הזה עשה כבר אי אלו קמפיינים טובים, ואצלנו בקהילה כשאנחנו רוצים לשווק משהו - אנחנו יודעים לעשות את זה מעולה, כולל לשחוט פרות קדושות.

האם הכל לגיטימי בשם הפרסום? יש, כמובן, את אלו שיגידו שכן. הנה, עובדה שאנחנו מדברים על זה עכשיו וחלק לא קטן מהקהילה מביע את דעתו בעניין. על פניו, הם עוררו דיון, זכו לחשיפה במדיה, ומנקודת מבט שכל פרסום, גם שלילי, הוא פרסום חיובי, החבר'ה בדרעק עשו את שלהם. ובנוסף, הקהל, כך סיפרו לי, הצביע ברגליים, המועדון היה מלא עד אפס מקום. WIN.

אולם גם בחיים הקפיטליסטיים יש איפשהו גבול. צריך למתוח את הקו שבין כסף/פרסום/תהילה, לבין התנהגות אנושית ומוסרית. צוות הדרעק אמנם התנצל על הדברים בדף הפייסבוק שלו, אבל זו עדיין הזדמנות לבחון את המקרה הזה ככזה שמעיד בהכרח על הכלל, על מה שקורה לנו כציבור הלהט"ב, שעדיין נלחם על זכויות בסיסיות אבל בו בזמן שוכח את הסולידריות, האכפתיות והרגישות בארון. 

הקהילה שיורקת לבאר

מזה כעשור אני צופה בי ובקהילה בה אני חי - קהילת הלהט"ב - ומבחין שככל שאנחנו מקבלים יותר קבלה חברתית אנחנו במובן מסוים יורקים חזרה לחברה ולסביבה בהתנהגות בוטה ולעיתים לא הגיונית. לא פעם אני רואה איך אנחנו, בעצמנו, מתנהגים בצורה פוגענית, שנגדה נלחמנו כאשר הופנתה כלפינו. התנהגות של חוסר סבלנות, של לגלוג, של "הומור" סטריאוטיפי, אלים ופוגעני. 

אז נכון, אמרי קלמן רק רוצה לצחוק על אלימות. אני, בניגוד להרבה מאוד אחרים, דווקא מאמין לו וחושב שהכוונות שלו היו טובות. במידה רבה, לפעמים (רק לפעמים) זה לגיטימי לעשות את זה בשם הפרסום. אבל מה שיוצרי הקמפיין פספסו, זה שאלימות היא נושא רציני, מה שקורה בסוריה הוא נושא רציני. מדובר בהתרחשויות פעילות, שקורות כאן ועכשיו, ומזעזעות את העולם כולו ברמת השנאה שלהן.

סליחה על ההשוואה, אבל בואו לרגע נחזור לתקופה אחרת, שבה אנחנו היינו הקורבנות. איך היינו כיהודים מגיבים, כדוגמה, אם איזה מועדון גרמני היה עושה ליין מסיבות שם היה משתמש בסימבולים של הטלאי הצהוב ומדי האסיר. ואולי גם איזה קצין SS מכוון אקדח טווח אפס לרכה לראש של נער צעיר (חתיך, ואולי גם בלי חולצה כדי שיראו את השרירים). האם גם אז היינו מקבלים את זה בהבנה? גם אם בעלי הליין היו מסבירים שהם רק צוחקים על זה? הם כמובן נגד זה?

ואם נניח מועדון סטרייטי, היה מעלה קמפיין פרודי (ומשעשע, והומוריסטי, וקליל, בשם ה"ביקורת") על הרצח בברנוער - איך היינו מגיבים? האם היינו משתתפים בצחוקים האלו? האם היינו מקבלים את זה בהבנה? נדמה לי שעל משהו הרבה פחות חסר טעם ופוגעני, היינו מקימים קול צעקה, טוענים להומופוביה, ודורשים התנצלות מיידית וגורפת. מדוע לנו מותר את מה שלאחרים אסור? היכן הרגישות שלנו, כשאנחנו צריכים להפגין אותה?

אסור לפול להתנהגות הקלישאתית של "הנרדף שהפך לרודף"

דווקא אנחנו כקהילה שנרדפה (ועדיין נרדפת) בעולם, כשיש מקומות שמוציאים אותנו להורג, ויש מקומות שסתם לא סובלים אותנו, כמו רוסיה למשל שרואה בנו איום לקיום תקין של החברה שלהם, דווקא אנחנו צריכים להיות רגישים לאלימות הזאת. טרנסג'נדרים עד היום נרצחים רק בשל היותם טרנסג'נדרים, גם בעולם המערבי הנאור, ולרוב לאחר התעללות קשה טרם ההוצאה להורג. גם הומואים, ולסביות, וביסקסואלים, חיים תחת סיכון ממשי במשטרים רבים. 

וגם אצלנו, למרות הדברים של ביבי על פיסת הארץ הוורודה והמהממת שלנו, המצב רחוק מלהיות טוב: מספר התקיפות על רקע להט"בפובי נמצא בעליה, לפי דו"ח ניר כץ, יש עליה בהתנגדות להשכרת בתים להומואים ולסביות, טרנסג'נדרים נמצאים בסיכון גבוה לפגיעה פיזית, נפשית או "סתם" הדרה ויחס שלילי. אולי גם את זה אפשר לעטוף בהומור ולעשות מזה צחוקים?

אני בטוח שבעליי הליין נגד אלימות, אבל מישהו צריך להסביר להם שכקהילה אנחנו צריכים להיות רגישים בדיוק לנושאים האלו, שלא נדבר על להוקיע אותם מהמחשבה. ומה לגבי הפרסום? אני בטוח שאפשר לעשות קמפיין יצירתי ומדהים (שמעורר דיון) גם מתכנים פחות שנויים במחלוקת. הם עשו את זה בעבר, הם יכולים לעשות את זה גם בעתיד. זה הכל עניין של מודעות ובחירה.

הקמפיין של ליין הדרעק הוא רק דוגמה. בכל מקום נוכל למצוא התנהגות של התעלמות וחוסר רגישות. מהיחס שאנחנו מקבלים (ונותנים) באתרי ההיכרויות, דרך השיח הקהילתי שרווי באלימות מצד אחד והתעלמות מצד שני - חשבון הנפש שלנו צריך להקיף נושאים רבים, ועכשיו הוא הזמן המושלם להתחיל אותו. 

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...