גל קולוג. צילום: צילום אישי.
 > 

מסר לשנה החדשה: יותר טוב לשמוח

"תדאגו לייצר שמחות בחיים, כי הצרות כבר יגיעו לבד", אמרה לי אמא של חברה, ושינתה את נקודת המבט שלי על החיים. החלטתי שמוכרחים להיות שמח, ושאפשר לשנות את החיים, על ידי שינוי נקודת המבט שלנו עליהם

את ההמלצה הטובה ביותר לשנה האחרונה, ולחיים בכלל, קיבלתי כדרך אגב, בשיחת חולין, על קפה, מפי אביבה צפניה. אחת הנשים האנרגטיות והאופטימיות שיצא לי לפגוש. אביבה היא בעצם אמא של חברה טובה, אבל עבורה הגיל הוא רק מספר, כך שתמיד קצת נחשבה אחת מהחבר'ה. ישבנו אצלה בסלון, כמה צעירים, אחרי ארוחת ערב, אני זוכר שקצת פטפטנו, כנראה גם ריכלנו, השד יודע על מה, והיא החליטה לחתום את השיחה בטון פולני- משהו: "מה אני אגיד לכם יקיריי, החיים לא פשוטים. אנחנו חולים, אנחנו נפגעים, אנחנו רבים, יש תאונות, יש לחצים, יש קשיים, כשלונות ואסונות", אבל אז הגיע הטוויסט, שכל כך אופייני לאם וסבתא בת ה-60: "תדאגו לייצר שמחות בחיים, כי הצרות כבר יגיעו לבד".

תמה הישיבה, התפזרנו הביתה, ואני מרגיש כבד מהרגיל. זאת לא הייתה הארוחה, אלא כובד כזה של הרהורים ומחשבות, משהו בנפש הפנימית אחוז תזזית ומסרב לשקוט. הרגשתי שיצאתי מהבית של אביבה עם כדור, שעכשיו כשהוא במגרש שלי, עלי לעשות את המהלך הנכון. "תדאג לייצר שמחות בחיים, כי הצרות כבר יגיעו לבד". אני עדיין זוכר את הקול שלה, ואת העיניים שמביטות בנו במבט משכנע, כאילו אומרות "מניסיון החיים שלי, זאת כל התורה".

ומאז ועד עכשיו, הכל כבר עניין של אינטרפרטציה. פרשנות אישית גרידא. כי השמחות שלי הן לא השמחות של האחר, ועל כל אחד מאיתנו דלתות אחרות לחלוטין לפתוח בדרך אל האושר. קצרה היריעה מלהכיל את הדרכים כולן, ואיני מתיימר לעשות זאת, אך לקראת השנה החדשה אני אנסה לשתף אתכם בניסיונותיי השונים לייצר שמחות בחלקת האלוהים שלי, מי מכם שירגיש שאימוץ שמחות יזומות כאלה יוכל לשפר גם את איכות חייו, הרי זה משובח.

למחוברים לקרקע: עולם שלם בחוץ

הכינוי הנוכחי שלי בבית הוא "שר החוץ", וכל פעם שמישהו נוקב בו, אני מרגיש שאני מצליח להתמיד ביעד הראשון שהצבתי לעצמי, והוא לצאת מחוץ לכותלי הבית, אל האקשן האמיתי שיש לעולם להציע, ובגדול יותר- לנצל באמת את ימי כאן על פני האדמה. אל תנדדו במחשבות מייד לחו"ל או לטראקים בצפון, זה למתקדמים מבחינתי. אני מכוון ליציאה החוצה, גם אם אינך מצויד במטרה ברורה.

אני מדבר על לנעול סנדלי שורש, לקחת בקבוק מים של ליטר וחצי, לקבוע פגישה עם חבר טוב אחה"צ אבל לצאת כבר בבוקר. להתגלגל. לעלות על תחבורה ציבורית למקומות שלא יצא לי לבקר בהם כבר שנים, להתרשם משינויים שקרו לנו מתחת לאף אבל אף פעם לא יצא לנו להבחין בהם (ראיתם כמה יפה חוף הים בנתניה? נכחתם פעם בקונצרט במנזר בית ג'מאל?) רצוי להגדיל לעשות ולצאת לטיולי טבע בני כמה שעות בארץ ישראל היפה, היא גדושה אתרים ואפשר ליהנות מכל סוג של נוף.

לנהנתנים: אכול כפי יכולתך

קשה לי להצביע על האחראי העיקרי (הריאלטי? תוכניות בישול?)  אבל כבר אי אפשר להתעלם מהתופעה הזאת שנוגסת בכל מקום אפשרי. הישראלי הממוצע הפך אנין טעם. כן, חברים, לא רק מסעדות הגורמה של תל אביב מציעות היום בתפריט בורסקטה או קרפצ'יו, והסטנדרטים של כולנו עלו פלאים. אוכל גורמה הוא נחלת הכלל, והתחום הקולינארי בארץ כיום הוא ערב רב של טעמים וסגנונות, מושפע כמעט מכל מקום אפשרי בעולם. אז מה הפלא שאת השדרוג הזה בחיים אימצתי כל כך באהבה?

זה פשוט, זה נגיש, ואני נהנה מכל רגע. עד כמה שהכיס מאפשר (אפשר תמיד ללכת בעסקיות), לכו לשבת במסעדה טובה ותבחרו את המנה שאתם לא מצליחים להגות את שמה. כן, זאת עם המרכיבים המוזרים ואופן ההכנה הלא מוכר. תזרמו עם ההמלצות של המלצר, הוא יודע הכי טוב. לא תאמינו איך נפתח בפניכם כל כך במהרה צוהר רחב של עולם תוכן שהוא בור ללא תחתית. מי שירצה גם לאתגר את עצמו יוכל להתאמת עם הקושי במטבח הפרטי שלו, לפתח תחביב חיוני מאוד ולהפוך בעצמו לשף מיומן.

למתמידים: לעשות עניין מכל דבר

וזו הנקודה האהובה עלי, ערטילאית ומתאמצת ככל שתהיה, היא מוסיפה לחיים הכי הרבה צבע. ואיך הגעתי אליה בכלל? שאלתי את עצמי פשוטו כמשמעו "כמה הספקת לשמוח עד היום?"  האם ייתכן כי עד עכשיו לא הבחנתי, וכל חיי היו נטולי שמחות? ככל הנראה אכן ייצרתי שמחות בעבר, אבל פשוט לא הבחנתי בכך. אולי לא נתתי להן את הכבוד הראוי. פתאום נפל האסימון שבדיוק כמו בעולם הפרסום, למיתוג יש משמעות רבה, ולהמשגה תפקיד מכריע.

הפכתי כל מושג משמים בלוח הזמנים היומיומי לבעל שם מבטיח. כך פגישה עם החבר הפכה ל"דייט רומנטי" גם אם כולה הלכנו לאכול גלידה ואנחנו יוצאים כבר שנתיים, מפגש עם חברים הפך לבעל קונספט חד פעמי שכולם מגיעים בלבוש לבן, ויחד עם ידידה שנשארה לישון חגגנו ב"מסיבת פיג'מות". אינפנטילי? אולי. עובד? ללא צל של ספק. מדוע? בגלל שאריזות יפות ונוצצות הם לא נחלתם של ילדים בלבד, שגם בגיל מופלג אנחנו אוהבים להרגיש חגיגיים, שהרשנו לעצמנו לשבור שגרה, שהשקענו בעצמנו קצת יותר ולא לקחנו מה שיש כמובן מאילו.

וכמו שכבר אמרתי, רבות הדרכים לייצר שמחות בחיים.

 


כתבות נבחרות מפרויקט ראש השנה של גוגיי:

דוד בן צור התגבר על טראומת הילדות ואימץ כלב ששינה את חייו

גיל גונן נסע לפריפריה כדי לחפש הומואים, ומצא את עצמו

חני כבדיאל מספרת על המסע שעשתה כילדה דתייה לאשה שואלת וחוקרת

שירלי קובלסקי כותבת על הרגע שבו החליטה להפסיק להתבייש בבן ההומו שלה

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...