מדבר (אילוסטרציה). צילום: Jurgen, Flickr.
 > 

חתיכים מן המדבר

פתח את הגריינדר, צא מתל-אביב, סע דרומה או צפונה, העיקר שתתרחק מבירת ההומואים, המַכַּה של האוחצ'ות הים תיכוניות, הציע העורך. אז עליתי על האוטו, לתור את הארץ בחיפוש אחר גבולות הקהילה, ובדרך אל הפריפריה הנידחת איבדתי את כולם - כמיטב הקלישאות - רק כדי למצוא שוב את עצמי האובד על איזו דיונה

פתח את הגריינדר, צא מתל-אביב, סע דרומה או צפונה, העיקר שתתרחק מבירת ההומואים, המַכַּה של האוחצ'ות הים תיכוניות, הציע העורך. אולי יהיה מעניין, לך תדע, אולי תגלה חיים בבאר שבע, אולי תחשוף איזה תא קווירי שוקק פעילות ועתיר הורמונים בגליל. וחוץ מזה, הוסיף, לא יזיק לך קצת להתאוורר, ולנו תהיה כתבה מעניינת לחג. אולי גם תמצא איזה זיון פרובינציאלי.

הטיעון האחרון קנה אותי. אז הרמתי את הכפפה, ועוד כמה דברים, ולקחתי את עצמי והסמארטפון לנסיעה אתגרית. גריינדר פתוח, הכביש גם הוא, והעולם הוא האוייסטר שלי או משהו כזה. הכיוון: דרום, היי דרומה, גיי דרומה, במסע אל עבר התובנות. נקודת הפתיחה, תל אביב, האפליקציה רוטטת בהתרגשות עם כל בחור ברדיוס הקרוב. אותן פנים מוכרות, השכן מהבניין ליד, נער המסיבות בן ה-40 שמסרב להתבגר מהפארק, הטווינק השרירי עם הפירסינג המזעזע שאמר לי 'היי' מהוסס במכולת למטה.

אני חוצה את השכונה, הפנים מתחלפות, אנשים חדשים, חלקם מוכרים מעט - פייסבוק, אטרף, מסיבות, פה ושם, עשרות ואולי גם מאות גברים מלהיבים, מי יותר ומי פחות. בקטלוג הזה אפשר למצוא הכל: צעירים חלקים ושעירים מבוגרים, זאבים וחזירים, גדולים וקטנים, בהירים ושחורים, קיבוץ גלויות חרמן ושוקק ומלא תאווה.

הכביש מוביל אותי אל גבולות העיר, ומיד אני מבחין בשינוי: ככל שהרכב ממשיך דרומה, מספר ההומואים שקורצים אלי מהמסך הולך ומצטמצם. הנה נעלם החמוד ההוא עם הקוביות, החייכן עם העיניים שאפשר לטבוע בהן, וההוא חסר הראש אבל עם טורסו מושלם שראוי להיות מפוסל בשיש, פאר היצירה של הגנטיקה ומיטב חדרי הכושר של תל אביב.

כולם נעלמו במעבר מ-03 ל-08

ממשיך בנסיעה, ואפילו התומך הנלהב שמופיע לי בכל חיפוש ובכל חיתוך, עושה קולות של היעלמות. בנקודה מסוימת, הרבה לפני המדבר וקצת אחרי ש-03 התחלף לאיזור חיוג 08, אני כבר נתקף בתחושה עמומה של בדידות. כנראה שבזק ידעה מה היא עושה, כשמתחה קו בין המרכז ל"כל השאר". חשוב לציין: האפליקציה לא שקטה לגמרי, שמות חדשים מקפצים, אבל הם שייכים לסוג אחר של אנשים. רובם בארון, רובם נעדרי תמונה, חסרי פרטים, לכל היותר משתפים איזה מרפק או בדל אוזן. כאילו לא בטוחים, חוששים, מהססים. לא מסוג האנשים שארצה לפגוש, בלי להעליב. אין לי עניין בלהסתתר, וגם אם זה רק סטוץ, חשוב לי שהבחור שעומד מעלי ולפני ומתחתי ומצדדי יהיה מצוייד - גם באג'נדה ועמוד שדרה. וכמה שיותר גדול, בבקשה.

ופתאום משהו קורה. שמות מתווספים במהירות מפתיעה. אני בודק בוויז, איזה ישוב מעניין ועתיר הומואים יש בסביבה, ומגלה שמדובר בבסיס צבאי. הנה, מצאנו שימוש נוסף לצה"ל, מלבד הגנה על המולדת הקדושה: פיזור הומואים צעירים, זקופי קומה ונכונים לקרב, ברחבי הארץ, לכל דורש. הושט היד וגע בם. 

אבל למי יש כוח לחיילים, פתאום נזכרתי, והם ממילא סגורים שם, במדים המיוזעים, בשמירות הבודדות, בבסיס הטירונים הקרוב פיזית אך רחוק מנטלית שנות אור ממני. עברו המון שנים מאז שעות הת"ש שלי, עם המפגשים המיניים הראשוניים והבתוליים משהו עם גברברי הבסיס בו שירתי. מודה, משהו בי נדלק, זיכרון עלה, ואיתו גם הדופק. אבל המנוע ממשיך לטרטר והגלגלים להסתובב וכבר עברתי את הבסיס ושוב הולכים ומתפוגגים החיילים הלוהטים והזיכרונות המאובקים.

אני עוצר באיזה ישוב שאפילו לא בא לי לברר איך קוראים לו. במכולת, בחורה משועממת, שואלת אותי לאן אני נוסע. יצאתי לחפש הומואים במדבר אני אומר לה, בשליחות חשובה מעין כמוה של אתר קהילתי אחד. היא מסתכלת עלי במבט עצוב. נו, ומצאת? שואלת. עדיין לא, אני אומר. יצא חמש עשרה וחצי היא אומרת, יש לך כסף קטן, כי אין לי עודף. גם לי אין. אני נפרד משטר של עשרים שקלים ומשארית החשק להמשיך במסע הזה. גם כן, בילוי מצאתי לעצמי.

אבל אני נאמן, אם לא לאחרים אז לפחות למילה שנתתי. הלאה, דרומה. הומואים באים והולכים, מדי פעם מופיע איזה חתיך ספק אמיתי וספק מפוברק, מיראז' פאטה מורגנה במדבר הצחיח והיבש של גברי הנגב. והנה ארוניסט שחום אחד ונשוי אקטיבי לעכשיו אחר, ובחור ערבי שיושב עם רגליים מפוסקות קצת-מדי ובזווית הנכונה אפשר לראות לו את ההתחלה של השפיץ של הפינג'ן.

לרגעים אני שוכח את המשימה ואת עצמי, וחושב על כמה אחר העולם היום וכמה פשוט הוא מצד אחד, אבל מסובך מצד שני. ואיך הראש מסתובב מרוב גברים ותשוקה ואיך 500 מטר הפך להיות רדיוס ההיכרויות העיקרי שלי בלי שבכלל אתכוון. גם אני הפכתי לאחד מאלו שרחוק להם 10 דקות הליכה מהבית, כי חם ולמי יש כוח לצעוד בלחות הזו.

הקילומטרז' עולה, הנוסטלגיה צפה

נוף צחיח מחבק אותי מכל עבר, ואני מושיט יד אל התיק, בתנועה אוטומטית ולא מודעת, כאילו לשלוף ממנו את הקסטה שהייתי שומע בטנדר בדרך להורים, כשעוד היה לי טנדר, ועוד היו לי הורים.  כוסומו העולם הזה וגריינדר, והזיקנה והזיקפה, וכל החרא הזה שנקרא לחיות.

 ואני ממשיך להרהר על אוטומט והדרך עודנה נפקחת לאורך, נזכר בבחור שהכרתי מדימונה, ב'אביס' המיתולוגי, ובחתיך מתולתל החזה ממלון המטיילים בקרית שמונה. ואיך שחציתי את הארץ לאורכה ולרוחבה בטנדר החבוט שלי, שלא משנה כמה ניקיתי אותו תמיד הריח כמו הרפת ממנו בא ושאליה, בערוב ימיו, חזר. ואיך היה לי בחור בכל תחנה מרכזית, ואיך היינו מתאמים שיחות טלפון כי אז לא היה סלולרי ולא היה גריינדר ולא היו לוויינים בשמים, שידעו לכוון טילים מונחים והומואים חרמנים אל הזיון הבא שלהם.

וחשבתי על כמה היה קשה אז וכמה קל, ואיך שהמבחר היה קטן אבל בדיוק במידה, וכמה שקשה לי להסתדר בסופרמרקט עם כל המוצרים שאשכרה מתנפלים עלי מהמדפים אז מה הפלא שגריינדר ואטרף מביאים לי ת'סעיף ומעיפים לי את הפיוז. ופתאום בא לי שהלוויינים יתרסקו והומואים יצטרכו לצאת לרחוב, ולהגיד שלום ונעים מאוד, ונחמד להכיר ומה אתה עושה בחיים ובוא אלי לדירה, יש לי תקליטים שהבאתי מהטיול הגדול לאירופה וממש בא לי לעשות איתך אהבה ולשמוע לד זפלין ואחר כך להיפרד עד לפעם הבאה אם בכלל.

המכשיר מצלצל, העורך על הקו. מברר אם אני בדרך, איך הולך ומזכיר לי לשלוח את הכתבה בזמן, 'ואם אין לך מה לכתוב, תספר על הזיונים שלך באייטיז, נוסטלגיה של ויאז'ות זה הכי ראש השנה, ואל תדאג אם יוצא לך שוב זרם תודעה מעפן, אני כבר אעשה מזה משהו מעניין', ומנתק.

תובנה ועצה לשנה החדשה

אז גם אני מחליט להתנתק קצת. באופק נוף יפיפייה, הקליטה באה והולכת, והגייז וגריינדר ואפילו העורך כבר רחוקים ממש עכשיו. ובשקט הזה, אני עוצר את האוטו ויוצא להשתין, וכלום לא קורה, לא באותו הרגע וגם לא בזה שאחריו, וכלום לא מהבהב ולא מצלצל ולא מנגן ולא מתריע. ורק הזיכרון נוקש בדלת, הזיונים מהאייטיז, והאוויר היבש שמחרב לי את הפרזורה משכנע אותי להסיר את גריינדר, ואטרף, ולצאת יותר, לחייך יותר, לומר שלום לאנשים, לכאלו שמוצאים חן בעיני אבל גם לכאלו שלא. כמו אז, באייטיז.

אז אם תפגשו בזמן הקרוב, בתל אביב או סביבותיה, הומו מזדקן אך שמור במידה המתאימה, עם קמטים של חוכמה סביב העיניים וחיוך סדוק שמש, והוא יגיד לכם שלום ומה נשמע, ויזמין אתכם לדרינק על חשבונו, כי יש לו וכי בא לו וכי זה חלק מניסוי חברתי שנקרא החיים שלו, קחו דקה מהחיים שלכם ותנו לו צ'אנס. אולי אפילו תנסו לעשות את זה בעצמכם, להסיר את האפליקציות, להרחיב את הרדיוס, לנסוע לדרום או לצפון עם גריינדר ורצוי בלעדיו, להתנשק עם בחור מראש פינה ולהזדיין עם חתיך מבנימינה, לעשות את חוצה ישראל כמו שבאמת צריך לעשות אותו - דרך המיטה, ביקב ובכרם, בקיבוץ ובכפר. 

גם אם עוד לא נולדתם באייטיז, אין סיבה שלא תחיו כמו אז. בלי כל הלוויינים שעשו מאצ'ינג בין זרגים בשמיים, ובלי צלצולים ורינונים. פשוט אנשים, עם פנים וחיוך ועיניים. ואם תשמעו לנשמה עליזה ודי קשישה ותקבלו את העצה הזו לפתיחת השנה, מבטיח שזו תהיה שנה מתוקה ושאתם תיהנו מכל רגע.

 

 


כתבות נבחרות מפרויקט ראש השנה של גוגיי:

דוד בן צור התגבר על טראומת הילדות ואימץ כלב ששינה את חייו

חני כבדיאל מספרת על המסע שעשתה כילדה דתייה לאשה שואלת וחוקרת

שירלי קובלסקי כותבת על הרגע שבו החליטה להפסיק להתבייש בבן ההומו שלה

גל קולוג החליט שמוכרחים להיות שמח

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...