מתוך הסרט הרחק מהיעדרו
חוויה קולנועית מטלטלת. "הרחק מהיעדרו". צילום: מתוך הסרט.
עוד בתרבות ובידור
 >  > 

איך מרגישה נערה שאביה אונס אותה

נדירים הרגעים הקולנועיים שבהם הצופים שותפים לחוויות של הגיבורים על המסך, בצורה שמטלטלת אותם, מזעזעת אותם ומשאירה אותם כואבים גם אחרי שעוזבים את הקולנוע, רדופי מחשבות ותהיות. "הרחק מהיעדרו", סרטה של קרן ידעיה המבוסס על ספרה של שז, מזמן לצופה רגעים קשים והצצה אל מערכת יחסים מנצלת ואלימה של אב ובתו

נדירים הרגעים הקולנועיים שבהם הצופים שותפים לחוויות של הגיבורים על המסך, בצורה שמטלטלת אותם, מזעזעת אותם ומשאירה אותם כואבים גם אחרי שעוזבים את הקולנוע, רדופי מחשבות ותהיות. הסרט "הרחק מהיעדרו", מציג רגעים לא מעטים כאלו, בצורה ישירה ואכזרית. כמו הספר הנושא את אותו השם, עוסק במערכת יחסים סבוכה, כאוטית והרסנית בין אב לבתו הנסובה סביב הקשר המיני שלהם - גילוי עריות.

המפגש בין העבודה הקולנועית הפמיניסטית של הבמאית קרן ידעיה, לבין הטקסט ספוג הכאב והכעס של שז, אחת היוצרות הלסביות הוותיקות והמוערכות בישראל, הוא חוויה שאינה נשכחת. אמנם אין מדובר בטקסט אוטוביוגרפי במובהק, אך הוא מבוסס רבות על חייה האישיים של המחברת ורווי בניואנסים עמוקים ופרטיים מאוד המועברים על המסך בצורה מושלמת.

הוא מביא את סיפורה של תמי (מעיין תורג׳מן), אישה צעירה, חסרת גיל, ככל הנראה סביב גיל עשרים הגרה עם אביה משה (צחי גראד) - ספק הורה, ספק בעל, אוהב בחלקו ומתעלל בחלקו. היחסים המורכבים והטעונים בין השניים מתורגמים על המסך למסע קשה ביותר, לא רק מבחינת התוכן הלא קל, אלא גם בשל העיבוד והשפה הקולנועית, החלטה אמנותית אמיצה של ידעיה, שעיסוקה בנושאים טעונים ומורכבים מקבל כאן חיזוק נוסף ומרתק.

הסרט בכללותו הוא מאוד דל בתיאורים וקשה לצפיה, כאמור, לא רק בשל הנושא בו הוא עוסק, אלא גם בגלל הצורה. הוא מכיל מעט מאוד דיאלוגים, שגם הם בעלי טקסטים דלים, שטוחים, חד-מימדיים. הוא מציג לקהל מעט מאוד מההיסטוריה והדינמיקה בין הדמויות, ולמעשה מטיל את מרכז כובדו על התיאור הגרפי שלו.

במובן זה, הסרט הוא מעין ספר ויזואלי. הצופה רואה אך ורק את הגרסה המזוקקת ביותר של התסריט שניתן היה לייצר, בלי שום ייפוי קולנועי כזה או אחר. עוצמתם של האמצעים האמנותיים היא בהיעדרם. כמעט ואין משחקי מצלמה, אין דמות מספר, יש מעט מאוד דמויות שמעניקות נפח לעלילה, ואפילו אין מוזיקת רקע. למעשה אין מוזיקה כלל, פרט לכמה נקודות בודדות במהלך הסרט. השקט - מחניק, משתק, מעורר אי-נחת - הוא שחקן מרכזי.

הסרט מרגיש כאילו היה גרסה מצולמת של טקסט, המנסה להעביר לידי הצופה את השליטה בקונטקסט של הסיפור ולבסס את החלקים החסרים באמצעות הדמיון בלבד. הרגעים היחידים שבהם כן נשמעת מוזיקה, הם כאשר יש לדמויות מגע עם אנשים מהעולם החיצוני. כך מודגשת הדממה הכובלת, והשיממון הנפשי-תרבותי הקיים בתוך ביתה של תמי.

מתוך הסרט הרחק מהיעדרו

מלבד המוזיקה המגיעה ברגעי המפגש הנדירים עם אנשים מן החוץ, נשמע בפסקול ציוצי ציפורים, אף הם מחוץ לבית. במקרה הזה, מודגש התיאור הלא-ישיר של תמי כציפור כלואה, ספק מתוך בחירה ספק מתוך אונס.

נושא היופי גם הוא חוזר וצץ לאורך הסרט בנקודות שונות. אביה, יחד עם אנשים נוספים, מציין לא פעם שתמי יפה, אבל זה כמובן עומד בניגוד מוחלט להרגשה שלה. לא רק שהיא אינה מרגישה יפה, אלא יותר מכך - היא מנסה לכער את עצמה אף יותר באופן יזום, בין אם במודע ובין אם לא במודע, כדי שלא ימשכו אליה.

ההתעסקות סביב יופי חוזרת ובאה לידי ביטוי גם באופן הויזואלי בו הסרט צולם. הסרט נטול חן והאסתטיקה שלו שאובה לחלוטין ממחוזות הכיעור. כל פרט בסט, כולל הביגוד והתפאורה נבחר בקפידה כדי לייצר בנאליות מכוערת, עלובה וחסרת ייחוד של החיים היומיומיים. התחושה אצל הצופה היא חד משמעית: סיפור כזה, על אף שהוא כה מזעזע, למעשה יכול לקרות לכל אחד/ת, בכל מקום ובכל זמן. אלה יכולים להיות השכנים בדירה ליד, או החברים, או אפילו קרובי משפחה - ממש מתחת לאף.

הקשר בין תמי למשה נראה כנטול כל הגיון לצופה שאינו מכיר דיו דינמיקות מן הסוג הזה. על אף ההתעללות הבלתי נפסקת, על אף יחסי המין שהם בגדר טאבו מוחלט בקשר שבין אב לביתו, ולעיתים גם האונס, תמי למעשה אוהבת את אביה, מסורה לו, דואגת לשלומו ורוצה בקרבתו למרות שהיא יודעת שזהו קשר הרסני שפוגע בה.

כמו קורבנות רבים של ניצול ומרות בתוך המשפחה, היא מוכנה להקריב את עצמה, את ערכיה, את שאיפותיה, רק בשביל לקבל קצת אהבה והגנה מהגורם היחידי שהיא מכירה שמסוגל לספק את זה, גם אם באופן פרדוקסלי הוא עצמו אותו הגורם שמחולל את הסבל שלה. כמו מתוך מעין תסמונת שטוקהולם, גם כאשר תמי נתקלת בדמות חיובית שמנסה לעזור לה (יעל אבקסיס), היא מהר מאוד חוזרת לזרועותיו של אביה ומנסה לרצות אותו על מנת שלא יעזוב אותה.

הסרט שופע תופעות לוואי, ממש ״לפי הספר״, הקשורות בסיטואציות כאלה - שלל בעיות של דימוי גוף, הפרעות אכילה, הפרעות ביחסי מין עם זרים ופגיעה עצמית, ועושה רושם שאין שום גורם שמסוגל או רוצה לפתור את הבעיה שלה, שהיא חיה בעולם מנותק שיש לו סט כללים משלו.

״הרחק מהיעדרו״ הוא סרט מעניין המספק מבט מפוכח ונטול ייפויים לתופעה שמקבלת מעט מאוד חשיפה, בדומה לסרטים קודמים של ידעיה ולכתיבה הכל כך בועטת, אישית ובועטת של שז. השילוב בין השתיים הביא את העיסוק בנושאים שכאלו, והצורה בה הוא נעשה, לדרגת אמנות מטלטלת.

עוצמתו של הסרט נובעת בין היתר מכך שהוא אינו מנסה לקבוע עמדות בשביל הצופה, אך נוקט בשיטת ה״אגרוף בבטן״. מנסה לזעזע את הקהל בעזרת האמצעים הבסיסיים ביותר, ללא שום רחמים ובלי חינניות או התנחמדות. חוויית הצפיה קשה ביותר, אך מוציאה את הצופה עם מחשבות טורדות וחשובות מאוד.

זה אינו סרט שמתאים לכל אחד, וצריך לגשת אליו מתוך הבנה לקראת מה נכנסים. מדובר בחוויה עוצמתית שמוליכה את הצופה בנתיבי הבנאליות של הרוע והכאב, וממחישה בצורה ברורה וכואבת איך זה מרגיש להיות במערכת יחסים מתעללת הכוללת גילוי עריות ובדידות.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...