מצעד הגאווה בירושלים 2013. צילום: יניב הלפרין.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

לשנה הבאה בירושלים?

השנה התמסמס לחלוטין מצעד הגאווה החשוב בירושלים. בין הטילים לטירוף הכהניסטי מימין ולהתבטאויות השנאה של ראשת הבית הפתוח משמאל, נדמה שהקהילה נדחקה לשוליים ואיבדה אפילו את היכולת שלה להיאבק על זכויות, נראות ושוויון. כשהמשטרה נכנעת, העירייה מתנגדת, הממשלה מתעלמת - לא פלא שגם הקהילה קצת שוכחת / טור אישי

ב-21.8, היה אמור, לכאורה, להיערך בירושלים מה שמתקרא כבר 13 שנים מצעד הגאווה והסובלנות. זה לא קרה. עכשיו מדברים על ה-18 בספטמבר, זאת אומרת, השמועות מדברות. נראה ונחיה או ההיפך.

המצעד הזה עבר דרך לא קלה. המצעד הראשון נערך בשנת 2002, תחת התנגדות עזה מצד אזרחים, העירייה והדת המאורגנת (שלוש הדתות מתאחדות! הוריי) ששוב ושוב תקעו מקלות בגלגלי המצעד הזה פעם אחר פעם, תוך זלזול בנציגי הקהילה, ביטול האוכלוסיה הלהטבקית בעיר והתעלמות בוטה מצוי בית משפט. ההסתה נגד המצעד בשלוש שנותיו הראשונות הבשילה לכדי פיגוע דקירה בשנת 2005, שבו נפצעו שלשה צועדים.

מאז הצטרפה למתנגדי המצעד גם המשטרה, שכבר מזמן הוכיחה שלא הגנה על אזרחיה ושמירה על החוק הם בראש מעייניה, אלא התעמרות חסרת הצדקה, אלימות לא מידתית וכסת"ח כמיטב המסורת הצה"לית. וכך, בשנת 2006, תחת התנגדות עזה מצד הפלגים הדתיים בעיר, נדחה שוב ושוב המצעד "העולמי" שהתעתד להיערך בעיר, בואכה נובמבר, כשברקע מלחמת לבנון השניה.

יומיים לפני התאריך המיועד הפציץ צה"ל בעזה והביא למותם (שזו גרסה מרוככת של "הרג") של 19 פלשתינים. המתח הרב במזרח העיר התווסף ללחץ החרדי ולאזלת ידה של המשטרה והביא לכך שהמצעד-שלא-צעד נערך בתוך כלוב עצוב באצטדיון גבעת רם, מדגיש את הניגוד הרב בין השאיפה הישראלית להיות חלק ממשפחת העמים ה"עולמית" למעגליות הבועתית המאפיינת את התנהלות המדינה בכל תחומי החיים, ובפרט אלו הנוגעים בחיים האזרחיים, בשוויון חברתי וביחסה כלפי מיעוטים.

המשטרה נכנעת, העירייה מתנגדת, הקהילה נפגעת

אז זה היה נוראי ובלתי נתפס. היום, כמעט עשר שנים מאוחר יותר, זה כמעט מובן מאליו. פעם אחר פעם נכנעה המשטרה לאלימות הדתית וניסתה בכל כוחה למנוע את המצעד ולחבל בו. גם העירייה הקפידה להתנגד בכלים הרגילים: סחבת ביורוקרטית ומניעת תקציבים, כופה על הבית הפתוח, שנה אחרי שנה, לגרור את הגוף הזה, האמון על רווחת תושבי העיר ועל חיי התרבות בה - שהולכים ומצטמצמים לכדי ישיבות, מקוואות ובתי מדרש - אל בין כתלי בית המשפט, ולדרוש את התקציבים המגיעים לאוכלוסייה המיוצגת על-ידו. התקציבים הללו, חשוב לציין, ממומנים על-ידי אזרחי המדינה מכוח מסיהם ועל-ידי תושבי העיר החילוניים בפרט מכוח מסי הארנונה (מהם פטורים רובם ככולם של התושבים החרדים, שתנאי הפטור מתשלום נתפרו למידותיהם). באורח פלא, ובלי הפתעה, הרוב הדתי בעיר מעולם לא נאלץ להלחם על התקציבים הללו, שזורמים ללא מפריע מאז קום המדינה.

כשצפיתי בסרט "ירושלים גאה להציג", העוקב אחרי הקהילה המתכווצת בעיר שחילונים בורחים ממנה כבר עשורים רבים, נחרדתי לראות את היחס המזלזל לו זכה סער נתנאל, נציג מרצ במועצת העיר. אדם, נבחר ציבור, מציג את צרכי הקהילה אותה נבחר ליצג, וזוכה לקיתונות של בוז ולעג. והוא אפילו לא אישה. טוב, הוא הומו, זה יותר גרוע.

לא אומר שלא חל שיפור. הביקורת על המשטרה עשתה את שלה ובשנים שלאחר מכן, המצעד נערך תחת אבטחה חסרת תקדים. יתרה מזאת, ב-2008 הבית הפתוח וראשי הקהילה החרדית בעיר ישבו לשולחן אחד והסכימו על שקט תעשייתי. הם לא מסיתים, אנחנו לא מפרסמים. שלום עושים עם אויבים, ופשרה היא הדרך לעמק השווה. המצעד הצטמק-משהו ומסלולו הועבר לנתיב מוצנע יותר, נמנע ממרכז העיר ומ"פרובוקציה" מיותרת. טוב, לפחות לא שמו אותנו בכלוב.

מאז הרצח בברנוער בתל אביב, באוגוסט 2009, המצעד הירושלמי, שמלכתחילה נשא אופי סובלני, חברתי ומשמעותי יותר מתאומו התל אביבי, השמאלני והמסיבתי, הוזז מאמצע יולי לראשית אוגוסט, תאריך שאמנם התרחק מהמולת המצעדים בשאר הארץ, אך הוסיף נופך נוסף של זכרון ומחאה, ומסלולו הסתיים בגן הורדים, מול משכן הכנסת.

השנה לא נערך מצעד בירושלים תחת נסיבות הדומות באופן מטריד לאלו ששררו פה לפני שמונה שנים. טוב, בישראל דבר לא משתנה, מה יום מיומיים. חגיגת בר המצווה של המצעד נדחתה פעמיים, מה-7.8 ל-14.8, ושוב (טנטטיבית) ל-21.8, ולבסוף התמסמסה בין הטילים לפרעות במזרח העיר לטירוף הכהניסטי מימין ולהתבטאויות השנאה של ראשת הבית הפתוח משמאל. לא שמישהו צריך יותר מדי סיבות לבטל אותו. כולם שמחים על תירוץ ה"מבצע", דהיינו, המלחמה, כמוצאים שלל רב. שקט, יורים. לא הפגנות, לא שוויון, לא זכויות.

אין חיים אזרחיים

בישראל אין חיים אזרחיים כבר שישים ושש שנים, ובפרט בעשרים השנים האחרונות. מאז הקמת המדינה אנו חיים כאן במצב חירום מיליטריסטי שדורס ברגל גסה כל נסיון נירמול, ולרואה שחורות שכמותי נדמה שהמצב רק הולך ומחריף. האשמה, כמובן, אינה מוטלת רק על המדינה, וגם לשכנינו הערבים יש יד, רגל ורקטה בדבר. ובכל זאת, לאדם מותר לחלום.

אם כן, חג גאווה וסובלנות שמח לכל הקהילה הירושלמית ואנשי שלומה. בלי חג, בלי גאווה, ובלי סובלנות. לא יהיו בלונים, דגלים ולבנה זוהרים, ולא תהיה אווירת חג. לא יהיו קבוצות של הומואים דתיים ובנות קול, שלא תמיד מרגישים בנוח במצעד התל אביבי הצעקני והשמאלני. לא יחברו אליהם רדיקליסטים אדומים ושחורים, למרות הפערים, בזכות הסובלנות. לא יצעדו נוער מרצ לצד גאווה בליכוד, לא תצעדנה דראגיסטיות בעקבים במעלה גבעות ירושלים התלולות, לא יחולקו עלונים נגד ביפוביה, לא יושלכו פצצות סירחון ברחובות רחביה. לא יהיו גם עולים לרגל מהמרכז, אנשים שאכפת להם או סתם עריקים ירושלמים שמאסו בכובדה של העיר ותרמו לקהילה המצטמקת בכך שצימקו אותה אף יותר.

לשנה הבאה (או ב-18 בספטמבר) בירושלים הבנויה/מחולקת/מאוחדת/אחידה/קרועה/שסועה/מדממת/לנצח נצחים/או לפחות עד שיתום הפרק הציוני בסיפור חייה הארוך של העיר שחוברה לה, אך לא לתושביה.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...