גלי ערד. צילום: יחסי ציבור.
צילום מסך מתוך האפליקציה. צילום: secret.ly.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

"ההשחרה בסיקרט - לא מפתיעה ואפילו צפויה"

האפליקציה secret.ly מאפשרת לגולשים לשתף באנונימיות מחשבות וסודות, והפכה עד מהרה לזירה של השמצות ואלימות בתוך הקהילה הגאה. ד"ר גלי ערד מסבירה מה הקשר בין טרור וירטואלי, שיימינג, השחרה ותחושת שייכות בקהילה

סיקרט, לשתף בסודיות ולדבר חופשי. (מתוך אתר החברה)

בימים האחרונים צצו בקבוצות שונות בפייסבוק קולות זעקה הקוראים לכולם: "אל תורידו את האפליקציה סיקרט, היא הורסת את הקהילה שלנו!". האסטרטגיה השיווקית הגאונית (או המפלצתית, תלוי מהי נקודת המבט) של סיקרט, המבססת את הפצתה בדיוק על הודעות מסוג זה, הביאה את האפליקציה להתפשטות מהירה במיוחד במרחב הלהט"בי. 

מראשית שנות התשעים הקהילה הגאה ממוקדת באופן מובהק במרחב האינטרנטי. האנונימיות של האינטרנט, עוד מראשיתו, יצרה סביבה מאפשרת לגייז להיות מי שהם מבלי החשש שבחשיפה. עם השנים, גורמים נוספים הביאו לאימוץ של המרחב האינטרנטי באופן כמעט מוחלט כך שהוא הפך להיות מרכז העצבים של הקהילה הגאה בישראל ובעולם, ולמעשה, מי שלא שם לא קיים.

עקב תהליכי החיברות השונים שחברי הקהילה עוברים במהלך חייהם, בשילוב הצורך ליצור לעצמם קבוצת שייכות חדשה או לשנות את קבוצת השייכות הקיימת כך שתתאים להם ובצורה כזו שתאפשר להם מרחב מחיה להט"בי בטוח, יוצר צורך עז בשייכות. תהליכים אלה, בנוסף לצורך הטבעי בשייכות, מביא לכך שכל מרחב שמוגדר, ולו רק באופן רופף, כמרחב להט"בי, מביא להצטרפות של משתמשים במהירות שלעיתים מדהימה אותי, גם כחוקרת אבל גם כאדם מן השורה. לכן, ההתפשטות של סיקרט, ובמיוחד בקרב גייז לא מפתיעה אותי. אך גם יותר מכך, ההשחרה שמתרחשת כרגע בסיקרט, היא גם לא מפתיעה ואפילו צפויה, לצערי.

בכניסה הראשונית לאפליקציה משתמשים נדהמים מהמסרים השונים המובעים בה: החל משיתופים אישיים ואינטימיים, דרך הגיגים ספק שנונים ספק פוגעניים ועד לטרור וירטואלי, שיימינג, טרולינג (התעמרות) והשחרה קיצונית של דמויות שונות בקהילה הגאה (שלרוב מתמקדת בהיבטי מין, אופי ומוסר). לאט לאט המשתמש מבין את המשמעויות השונות של המסרים הקשים, אך גם את היד הקלה על מסך המגע. למעשה, המשתמש מבין שבמרחב הזה אין גבולות.

אלמנט נוסף מתדלק את התנהגות זו, משהו שהיום אנחנו כבר מבינים אותו ויודעים מהו לעומק - תחושת אי שייכות. אנחנו פוגשים אצלנו במרכזרבים המתארים תחושות של חריגות גם במרחבים שאמורים להכיל אותם: קבוצות פייסבוק של הקהילה, אפליקציות להיכרויות כמו אטרף וגריינדר ופורומים שונים.

המסגרת של המרחבים האלו מכתיבה לפרט אידיאל, שאחוז מצומצם מכלל האוכלוסייה הגאה, אם בכלל, יכול לעמוד בו: אם אתה לא אקדמאי, אין לך משמעות, אם אתה לא גבוה מספיק, אין לך משמעות, אם אתה לא רגיש מספיק, אין לך משמעות, אם הלבוש שלך איננו מסוים, אין לך משמעות. תופעה זו שאנו מכנים "מעגלי שייכות הולכים ומצטמצמים", מוכרת לנו היטב מממפגשי טיפול וייעוץ, וגם ממחקרים שביצענו ושאנחנו ומבצעים.

ההשלכות על התחושת השייכות של חברי הקהילה הן עצומות. קבוצות אוכלוסייה רבות שמוגדרות באופנים שונים כמו: 'סנדלי שורש', 'מסורתיים', 'הומואי רשע', 'מלאים' ועוד רבות, מוצאות את עצמן מחוץ למשחק, ונוצרת סיטואציהבה כולם נמצאים באותו מרחב אבל מרגישים לבד.

הרצון הפנימי העז להיות שייך, מוביל גייז רבים להשתתפות במירוץ של שינוי עצמי, הקטנה של ה'אני' הפנימי והכפפה עצמית לאידיאל הבלתי אפשרי. התוצאות של המירוץ הזה הן תסכול, עצב ובדידות. אלו הן חלק מהתחושות הבאות לידי ביטוי בסיקרט ומניעות פוסטים ארסיים. אנחנו מוצאים אנשים שהמניעים לפרסום פוסטים פוגעניים איננו תמיד מתוך כוונה אמיתית שקשורה לתוכן הפוסט או לאדם שעליו נכתב, אלא פשוט הרצון להיות שייך, גם אם במחיר של להיות שייך לקבוצה הפוגעת באחרים, גם אם במחיר של ביטול העצמי.

בשונה מאפליקציות כמו אטרף או גריינדר, בהן המטרות של השימוש באפליקציה די ברורות (שיחה, חברות, זוגיות, מין), והמעצורים והרסן הרופפים ממילא של המרחב הוירטואלי באים שם לידי ביטוי, אך המסגרת של סיקרט חסרת מטרה מוגדרת וניתן למעשה לפרסם בה כל מסר ללא החשש מחשיפה. המעצורים והרסן כלל אינם נחוצים יותר והאפקט הוא ברור למדי.

החשיפה לפוסטים באפליקציה מעוררות הרבה שאלות. מדוע שמישהו יחליט לפרסם פוסט משחיר או מטריל (מתעמר) על בעל ליין מסיבות, או על דמות מוכרת במרחב הלהט"בי? אני סבורה שההשחרה של דמות כזאת או אחרת היא ביטוי לתחושות ומחשבות עמוקות הרבה יותר שקשורות רק באופן עקיף לתכני הפוסטים.

במקרים רבים חוויות אישיות ותחושות כמו "אני מרגיש חוסר ביטחון כשאני נמצא במסיבה ליד בחורים", או "אני לא מרגיש שייך" או "אני לא עומד בסטנדרטים שמצופים ממני" מובילות ליצירה של תסכולים, משקעים ומשברים אישיים. לצערי הם לרוב לא מטופלים במסגרת של ייעוץ או מפגש פסיכולוגי, וכך המרחב החשאי של סיקר מאפשר להן לבוא לידי ביטוי ללא חחש מ"תגובת תגמול".

(צילום מסך מתוך סיקרט, 30/07/2014)

למרות האנרגיות השליליות לרוב שנפוצות מאוד באפליקציה נצפים בסיקרט גם מסרים בעלי רוח חיובית. חלק מהמשתמשים מעלים סוגיות מהותיות, תחושות ומחשבות עמוקות שנוגעות בהם וסוחפות אחריהן גם תגובות חיוביות. פוסטים כאלו מהווים תזכורת לאפשרויות ולשינוי החיוביים שניתן לקדם דרך שימוש בסיקרט. במיוחד בקהילה הגאה שבנויה על מערכות שליטה מבוזרות (אין נציג רשמי נבחר של הקהילה), קולות מסוג זה יכולים לעורר אנשים לנהוג גם בדרך אחרת, מקבלת ומכילה.

אני חושבת שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו למה זה קורה? מהו המקור של הבחירה להכפיש או להשחיר דמות כזאת או אחרת? האם זהו יצר נקמה? האם זה מה שמתבקש ממני ע"י מעגל השווים שלי? עלינו לבחון את עצמנו ולגלות האם משקעים וחוויות שליליות שחווינו הם אלו שמכתיבים את ההתנהלות שלנו, או שמא מדובר בגורם אחר.

האפליקציה עצמה אינה דמונית, ואין זה מכורח המציאות שתשמש אך ורק לצרכים שליליים ולהוצאת רגשות כאב, חוסר שייכות וכד'. סיקרט היא מרחב בטוח שמאפשר לכולם לבוא לידי ביטוי בצורה חופשית, אבל לפני שלוחצים על כפתור ה-POST, צריך לחשוב האם זהו מסר שהיינו רוצים להפיץ לעולם. לבדוק האם ניתן לשנות את המציאות ולהפוך אותה לחיובית יותר לנו ולסובבים אותנו.

איך מתמודדים עם התחושות הקשות שסיקרט עלולה לגרום?

ישנן דרכים שיעזרו להתמודד עם השימוש באפליקציה. חד משמעית, הדרך הקלה ביותר היא פשוט למחוק את האפליקציה מהסלולר שלנו, אבל במידה ואנחנו לא רוצים למחוק לחלוטין את האפשרויות שהאפליקציה מציעה, ישנם מספר כללי מפתח שהייתי ממליצה לפעול לפיהם כך שנמזער את הסיכוי שלנו לחוות פגיעה בעקבות צפייה בתכני האפליקציה או פוסט שאנחנו הנושא שלו:

1. לבטל את אפשרות עדכוני ה-PUSH. באופן זה נוכל להגדיר את הזמנים בהם אנחנו רוצים להשתמש בסיקרט ולהיות חשופים לתכנים המובאים באפליקציה ואת הזמנים בהם אנחנו מעוניינים בשקט.

2. לא לייחס משמעות גבוהה מדי לפוסטים. לרובם המוחלט של הפוסטים אין משמעות פרט לדקות הבודדות שהפוסט הזה "חי". גם לתכנים הנאמרים בפוסט ישנה משמעות מוגבלת במבחן הזמן והיא איננה מתמשכת. לכן, פוסט שאנחנו מרגישים שהוא יוצר עוול לנו או למישהו אחר, ראוי שיזכה להתעלמות.

3. להבחין בין דיון ענייני לבין השחרה ולהחליט. ברגע שאנחנו מרגישים שפוסט מסוים איננו ענייני, פוגעני או משחיר, עלינו פשוט להתעלם ולהתקדם קדימה. התייחסות כלשהי, בין אם היא משחירה בעצמה או בעלת אופי מחנך מעודדת שיח וטרולינג, ועלולה ליצור את האפקט ההפוך.

4. להבין מתי אנחנו עוברים את הגבול. המבחן הכי טוב באמצעותו נוכל לדעת אם פוסט או תגובה שלנו הם לגיטימיים (במיוחד אם הם מכוונים לאדם מסוים) הוא ע"י שאילת השאלה: האם אני יכול לומר את טקסט שאני עומד לפרסם גם במציאות? במידה ולא, מדובר בפוסט שראוי שלא יפורסם.

5. להשתמש באפשרות ה-Report. במידה ואנחנו מוצאים שיש פוסט שאנחנו מאמינים שהוא פוגעני, שמכיל ביטויי אלימות, שמלבין את פניו של אדם ברבים אז ניתן להתשתמש באופציה המובנית של האפליקציה ולדווח על תוכן כזה למנהלי האפליקציה.

6. לזהות אם אנחנו מכורים. אם השימוש באפליקציה הופך להיות אובססיבי ובא על חשבון מערכות תקשורת חברתית אמיתית, כלומר, מפגש ושיח עם בני אדם שלא דרך אמצעי אלקטרוני, או לחילופין, נוצרת הרגשה שאווירת השיח זולגת במהירות ממסגרת האפליקציה לאיזורים אחרים בחיים שלנו, עלינו למחוק אותה באופן מידי.

אני סבורה שבסיטואציה של הבנה עצמית וטיפול נמצא את עצמנו יותר ויותר משתמשים ביכולות החיוביות של האפליקציה, תוך כדי שאנחנו מביאים את עצמנו להיכרות מעמיקה עם הפחדים, החששות והקשיים של עצמנו ומביעים אותם שלא דרך פגיעה באחרים, אלא בדרכים חיוביות יותר.

ד"ר גלי ערד מנהלת את מכון ריינבו, מכון מחקר להט"בי הממוקד בשיפור תחושת הרווחה של הקהילה הגאה המספק שירותי ייעוץ וטיפול. www.rainbow-lgbt.com

 

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...