עוד בתרבות ובידור
 >  > 

אישה עם שלושה שדיים

ספר חדש הבוחן את סרטיו של פליני ומנתח אותם, יוצא לאור בסמיכות נפלאה לפסטיבל בו תיערך רטרוספקטיבה ליצירתו. הזדמנות נפלאה להכיר אחד מהיוצרים הגדולים של עולם הקולנוע

בסוכות תיערך בפסטיבל הסרטים בחיפה רטרוספקטיבה לסרטי פליני, שם יוצגו כמה מחשובי סרטיו. מעניין במיוחד כי מלבד הקרנת הסרטים, תיערך תערוכת רישומים שפליני צייר בעצמו כהכנה לסרטים שלו, ומשום שהוא היה רושם נפלא, שווה לנסוע עד חיפה רק בשביל לראות.

הסרטים שיוצגו בפסטיבל הם "השיך הלבן", "הבטלנים", "לה דולצ'ה ויטה" (החיים המתוקים), "שמונה וחצי", "ג'ולייטה של הרוחות" וכן שני סרטים דוקומנטריים עליו. מי שלא ראה ויכול, שיראה כמה שיותר מן הסרטים. למי שצריך לבחור מביניהם, אני ממליץ לצפות ב" שמונה וחצי", שהוא אחד הסרטים החשובים והנפלאים ביותר בתולדות הקולנוע. וכן את דולצ'ה ויטה וג'ולייטה.

בזימון מקרים מצויין, וכנראה שבלי קשר לפסטיבל, פורסם לפני זמן מה ספרו של גבריאל בן שמחון "אישה עם שלושה שדיים" - נשים בקולנוע של פליני. בן שמחון הוא משורר ומחזאי אך גם פרופסור לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. וממש לא פלא שמשורר אוהב וכותב על פליני.

פליני הוא יוצר ענק ורב רובדי. סרטיו ניתנים לפירושים שונים, כל סרט בפני עצמו וכמובן בהתייחסות לכלל יצירתו. כל פירוש מרחיב את היריעה ונותן עומק נוסף לסרטים. כך שכל מה שבן שמחון כותב הוא מעניין ומוסיף עוד נדבך להבנת סרטיו של הגאון האיטלקי.

נשים גדולות וחזקות

בן שמחון טוען שפליני עשה קולנוע על נשים. הוא לא נתפס ככזה בזמנו, אך כשבודקים את הטענה ואת הזיכרון מהסרטים מגלים שמה שנשאר חרוט הוא אכן לעתים קרובות דמויות הנשים הענקיות, מעט נשים קטנות, בעיקר כשג'ולייטה מסינה משחקת אותן. הנשים הגדולות "הן אמנם בשר ודם, לא הזויות, אבל, למעשה, הן לא ממשיות, כי הן לא מציאותיות. הן " כמות של בשר", שופעות בשר ולפעמים שופעות אש. נשים גדולות מדי, שוקלות מדי, חסרות צורה, כאילו החליט פליני לבטל להן את הצורה, כדי שלא תסתיר את התוכן. נשים בלתי אפשריות, כי המציאות לא מכירה בהן מפאת ממדיהן הלא אנושיים... למעשה אלו נשים שהן יותר פרי המצאתו הדמיונית של פליני, שהוא מצייר וממציא יותר מאשר מוצא ומגלה... אישה ללא שם, ללא תעודת זהות אזרחית או פסיכולוגית, ציור קומיקס שלא פוגשים לא ברחוב ולא בקולנוע ואולי מישהי שפורצת ממעמקי התת מודע כארכיטיפ של איזו מהות נשית חדשה...".

והגברים, גם כשהם מרצ'לו מאסטרויאני הם רזים, דקים, קצת חדלי אישים. נבובים ואומללים. הנשים אינן אומללות גם כשחייהן קשים. אני משוכנע, אומר פליני "שבמשך הדורות מאז תחילת הזמן הגבר כיסה את האישה בהרבה מסיכות, אלה הן מסיכות שלו ולא שלה, של הצופה ולא של האישה. הן מסתירות משהו אחר לגמרי ממה שחושבים בתחילה, כי המסכות האלה מגיעות מהתת מודע הזכרי ומייצגות את החלק הבלתי מודע של הגבר".

לכן, לא מפליא ששנים לאחר מכן עשה פליני את "עיר הנשים", שבעיני רבים נתפס כסרט אנטי-פמיניסטי. פליני רוצה לשחרר את האישה לחלוטין, מכל מסיכה חדשה. מכל משטר מגביל. גם כאלה שנשים מנסות להלביש על נשים אחרות. האישה יכולה לגאול את כולנו, מנסה פליני לומר, אך הכנסייה שולחת את הנזירה הגמדה (אמרקורד) להוריד אותנו מהעץ ולהלביש אותנו בכתונת כפיה.

במשך שנים נחשבו סרטיו של פליני כאנטי דתיים, בעיקר אנטי קתוליים. בא בן שמחון ומציג אותו כדתי מזן אחר. במקום אל זרועותיו של ישו, הוא טוען בספרו, חוזר פליני למריה. לדוגמה הוא מביא את דמותה הנפלאה של אניטה אקברג ששיחקה את הכוכבת האמריקנית הגדולה שבאה לרומא לעשות סרט ופוגשת שם את מרצ'לו, גיבור הסרט. בן שמחון מפרק את דמותה ומחבר אותה מחדש כהשתקפות של מריה מודרנית העורכת אפילו טקס הטבלה למרצ'לו במזרקה בלב רומא. זאת ועוד: באחת הסצנות היא לובשת שמלה דוגמת בגד כמורה.

הסרט המתחיל במעופו של ישו מאבן, פסל המוטס במסוק וצלו מרחף מעל העיר, עובר באחת לירידתה מהשמיים (מטוס) של האלה הגדולה הסוחפת את מרצ'לו ללילה סוער בעל מוטיבים דתיים. כל הפירוש לדמותה של אקברג הוא מרתק, אלא שהאלה אינה יכולה להביא מזור לניתוק הפנימי שלו. בן שמחון מתעלם קצת מסיום הסצנה בה מרצ'לו מקבל סטירת לחי מבעלה, ומאז שוב אקברג איננה חוזרת לסרט.

ובכל זאת אחד הזיכרונות החריפים ביותר מהסרט היא האפיזודה של המפגש הזה בן מאסטרויאני לאקברג. מפגש שפליני חוזר אליו שלושים שנה אחרי בסרט אינטרוויסטה, כשהאלה כבר זקנה, היופי דהה אך עדיין ניכר. והיא סתם אישה מבוגרת, גדולה מאוד, כמו שפליני אוהב. בסוף הסרט, אחרי שורת אפיזודות בה מרצ'לו הולך ומתדרדר נפשית מוצעת לו גאולה מידה של נערה מלאכית בעלת פני מדונה, אך הוא כבר מסואב מדי ואינו יכול לקבל את היד המושטת, אותה חיפש לאורך הסרט.

נשים רעות ושטניות, נשים קטנות וחסודות

מסרט זה אפשר לגשת לבדיקת עולם הנשים שפליני מציג לאורך כל הקרירה שלו. הנשים הגדולות, הענקיות, מייצגות המיניות, הרוע, השטניות הדתית והנשים הקטנות רבות החסד. ונכון אומר בן שמחון. הסרט הזה נשאר סרטה של אקברג שהייתה כוכבנית בעלת חזה ענק ולרגע אחד מצאה את האשף שהכניס אותה לפנתאון הנצח של הקולנוע והתודעה האנושית.

" הנשים הן אריסטוקרטיות, עשירות, כוכבות, משוררות, ציירות, שחקניות, זמרות ורקדניות, אבל כולן בעיקר זונות, נתונות בבולמוס של מין אין סופי, רואות במין את תוכן החיים והגשמתם ומנסחות את הדיברות של הדת החדשה: אהבה, אהבה, אהבה. זה השילוש הקדוש של כוכבת העל סילויה - שמה של אקברג בסרט שמעטים זוכרים אותו".

בסרט "שמונה וחצי" חלקן של הנשים גדול עוד יותר. אותו שחקן, מאסטרויאני, הפעם כבמאי סרטים. נמצא בעיר מרפא למנוחה לקראת עשיית סרט חדש. הוא נתקף זיכרונות מימי ילדותו על הנשים שטיפלו בו כילד, אך גם בסרגינה, אותה זונה, ענקית שחורה וצבועה בהגזמה הרוקדת לפני הילדים בירכיה החשופות ומגרה את הילדים הקטנים המגלים אצלה את ההתרגשות המינית. מולה עומדות הנשים האחרות, הלבנות. אשתו, המאהבת, כל הכוכבות האמורות אולי להשתתף בסרט שאולי יעשה ואולי לא. ומעל כולן החזון הבוהק הלבן הבתולי של קלאודיה קארדינלה, אחת הנשים היפות ביותר בקולנוע האיטלקי שזכתה כאן לחסד ענק כמו אקברג בחיים המתוקים. היא מעולם לא נראתה טוב יותר יפה יותר ומלאכית כל כך. בסצנה המתרחשת בדמיונו של הגיבור מתאחדות כל הנשים בחייו, אמו הסרגינה, זונות, שחקניות, אפילו דיילת מקרית שמצאה חן בעיניו והן כולם מטפלות בו, בגבר המפונק.

בסופו של הסרט, אחרי אקט של התאבדות סמלית, הבמאי מגיע להשלמה, ואז כל הנשים חוזרות, כולן לבושות לבן בריקוד על מעקה זירת קרקס, מעגל החיים הושלם. הגבר לומד לקבל ולהטמיע את כוחה של האהבה ושל הנשים בחייו. גם בסרט זה מתמיד המתח בין הקצוות של הדימויים הנשיים אצל פליני.

הנשים הגדולות והקטנות. השחורות והלבנות. וכמו כמה מסצנות הסיום בסרטיו של פליני, הסרט נגמר באופטימיות ובתקווה שאנשים יכולים לאהוב ולהתחבר. ואם הסרט הנעשה בתוך הסרט הוא על אנשים הבורחים לחלל הרי שבסיומו כולם יורדים מהחללית לכדור הארץ הנקי מחדש. אלו הנשים הגדולות הראשונות בעלות החשיבות בעולמו, אך לפני זה היו הנשים הקטנות. שגולמו תמיד על ידי אשתו ג'ולייטה מסינה. הן בסרטים המוקדמים שם הייתה ברקע, ועד לה סטראדה שם התגלתה כשחקנית מדהימה ולא לחינם זכתה בתואר צ'אפלין ממין נקבה.

"קצוצת שיער, סגופה, ללא חזה וללא תחת, לא יודעת כלום לעשות, לא לבשל, לא לשיר, לא לרקוד, גם לא לעשות אהבה, פרצוף שדומה לארטישוק, יצור שאין בו תועלת..." וכמה נוגעת ללב היא יכולה להיות בסרט... אין ספק שהיא דמות חריגה בקולנוע האיטלקי שהיה מלא בנשים שופעות כמו ג'ינה לולובריג'ידה, סופיה לורן או סילוונה מנגנו. כולם כוכבות ענק בתקופה בה נעשה לה סטראדה.

ג'ילוסומינה- מסינה- היא אישה ילדה, אין לה חזה לחשוף ולא שיער לסתור, חלשה ושבירה בגופה ורוחה, מפגרת ולא נאה רזה ונעדרת קומה וחכמה..", כך מתאר אותה בתחילת המאמר עליה בן שמחון. היא רחוקה לחלוטין מכל דימויי האישה שממלאים את האיקונוגרפיה של תרבות המערב בספרות, בשירה, בתיאטרון בציור, בפיסול ובקולנוע. עכברה ולא אישה.

ומצד שני יש בג'לוסומינה משהו רוחני, לא ארצי, שביר,עדין, צוחק ועצוב בעת ובעונה אחת, משהו לא שייך, זמני תוהה ומתפלא. ויאמר מיד רק גאוניות משחקה של ג'ולייטה מסינה ( אשתו של פליני) מעניק את העומק וקושר את כל הקצוות הבלתי אפשריים הללו. בהתאם לתזה המרכזית שלו בן שמחון מנתח את ההתרחשויות על רקע הסימבוליקה הדתית, וכשקוראים משתכנעים שאכן כן, גם רובד זה מתקיים בסרט הנפלא הזה. רק עוד פעם אחת תופיע מסינה בתפקיד האישה הקטנה לפני שתיעלם להרבה שנים מהמסך ותהיה אשתו בחיים בלבד.

זונה לא מתוחכמת

הסרט הבא שלה הוא " לילות כביריה" אותה אישה קטנה, הפעם זונה לא מתוחכמת כשכל הגברים מנצלים את תומתה וטוב ללבה. בסקט זה מופיעה לראשונה דמות משנית שמשם והלאה תישאר בלב כל הסרטים שיבואו. זונה גדולה ואימתנית. אישה ענקית שחורת שיער, חברתה הטובה של הזונה הקטנה והרדופה.

"רומא היא עיר נשית, זאת אישה מתוקה, הרבה נשים בפעם אחת. היא לפעמים טרייה כמו מתבגרת, לפעמים אפלה, דוחה קודרת זועפת. עיר כמו רומא יש לה כל הגילים, כל האספקטים בעת ובעונה אחת" - כך מציג את המשוואה פליני. רומא = אישה, ובהמשך אף יקדיש לעיר סרט מיוחד משלה. בינתיים, בלילות כביריה הזונה הצחה, היא הדמות הנשית הראשונה המייצגת את רומא, בהיותה זונה רומאית קטנה. מסינה של לילות כביריה היא זונה למראית עין. למעשה היא קדושה, חפה מפשע ובעיניים גדולות ותמימות של פינוקיו היא מתפלאת ושואלת, אם ברומא שלה יש אלוהים ויכול להתרחש נס.

בסרט הראשון שיעשה בלי מסינה תופסת את מקומה האישה הגדולה מן החלומות, אניטה אקברג, היא תהיה לאם טיפוס חדשה של רומא ושל קדושה ממין אחר, נשית מאוד. אם מסינה נראתה חסרת מין לחלוטין אקברג היא התגלמות הסקסואליות. היא תופיע בעוד סרט קצר של פליני, בו היא יורדת מכרזת פרסומת לחלב כדי להניק את הפרופסור השמרן שמחלונו נשקפת הכרזה הענקית, ולרגליה כל רומא מתגמדת.

אקברג תהיה הבלונדינית האחרונה בסרטיו של פליני. הילת הקדושה נעלמה. מעכשיו רק נשים שחורות שיער. בפעם הבאה שיופיע שיער בלונדי הוא יעטר את פניו של המשורר הצעיר בסטיריקון, צעיר שהוא לא גבר ולא אישה. צריך לזכור שהסמל של רומא הוא זאבה המיניקה את התאומים שבנו את העיר, וכהקבלה לכך, כל הנשים הגדולות הן זאבות מיניקות מסוג זה או אחר. האישה השחורה היא מין אלמנט אקזוטי ממעגלים אחרים של מותר ואסור. זוהי אישה נטולת איסורים, פגנית, ללא אלוהים, ללא מדונה, ולכן ללא עין מפקחת של האב, הבן ורוח הקודש. אישה ללא חטא, שיודעת לתת לה ולגבר את גן העדן עלי אדמות בין האישה הלבנה והגבר שוכב במיטה גם צלוב מיוסר וגם מדונה שאינה זקוקה לגבר, שקוראת לפרוש מהחיים ולהסתגר במנזר.

פליני שמעולם לא צילם במקומות התרחשות אלא בנה תמיד תפאורות וסלל אוטוסטרדות בנה לו רומא משלו. "זו רומא שנולדה בצ'ינצ'יטה (האולפנים הענקיים לקולנוע ברומא), מזויפת ומתגרה ברומא הממשית והאפיפיורית. היצירה הזאת יש לה אופי אבסורדי ודיאבולי, רומא של פליני מוארת בצבעים אינפרנליים, משתקפת בראי של מכשף כמו בשאול של דנטה".

הנשים ענקיות בגובה אך בעיקר בחזה הענק שלהן. חזה כזה עד שיש חשד שהן תוצרת האולפן ולא משהו ממשי. לא תישכח דמותה של מוכרת הטבק בסרט זיכרונות המטביעה בן שדיה הענקיים את הצעיר הבא לקנות אצלה סיגריה ובעיקר להביט באותו מגדל מפואר המתנשא מולו.

הגם חנוך לווין במושפעים?

האישה הנפלאה ביותר של פליני היא דווקא אישה בעלת ממדים אנושיים מאוד סקסית במידה, ובעלת מראה תמים. המדובר הוא בגרדיסקה, זו מהסרט "אמרקוד" - זיכרונות. האישה שכל העיר חולמת עליה. זו המטיילת בחליפה אדומה, ברט אדום ושפתיים מואדמות, אך עדיין נראית כמעט קדושה. וכשהעיר חולמת עליה, היא מצידה חולמת על גרי קופר. היא איננה בלונדינית, והיא איננה שחורה. יש לה שיער אדום וגם הוא עוטף אותה כהילה. היא האש של כל הנשים, יש לה ישבן מפתה והיא יודעת לנענע אותו בחן ברחובות ומדליקה את הדמיון של כולם, והרגע בו היא זוכה בשמה, גרדיסקה, אותו רגע בו היא מציעה את עצמה כמתנה לנסיך בשם העיר הוא רגע זך וטהור ואין בו צל של פריצות.

נציין לרגע רישום מקסים של פליני המובא בספר ובו מתוארת אישה ענקית היושבת על כיסא עם הגב לצופה, כשהבולט הוא ישבנה הענק. לידה עומד גבר קטן מידות מנפנף מגבעת לאותו ישבן גדול, והכיתוב הוא "אדם מנומס כשרואה ישבן אומר לו שלום". ממש חנוך לוויני, האם גם הוא במושפעים?

נשים רבות ישנן בסרטים של פליני, והרי אין טעם למנות עוד ועוד שמות, לצטט עוד ועוד למי שלא מכיר את הסרטים ולא יודע במה מדובר. עוד שמות לא יתנו מושג למי שלא ראה את הסרטים. ואני יכול רק לקוות שבעזרת בן שמחון התעוררה סקרנות לראות. כל מי שיכול להשיג ולו סרט אחר של פליני ראוי לו לראות ואז לקרוא בספר את הפרק המוקדש לו.

כל שחקנית, למעשה כל אחד, שהופיע בסרט של פליני יכנס לזיכרון הנצח האנושי, כי סרטיו של פליני לא ייעלמו. הוא גדול מדי וחשוב מדי בתולדות התרבות ולא רק הקולנועית מכדי שסרטיו ייעלמו מעל המסך. לפני שנים היה ברשותי ספר הפנים של פליני, ובו אוסף תמונות של כל הפרצופים שהופיעו בסרטיו כולל כל התפקידים האזוטריים. ספרים רבים נכתבו על פליני ניתחו אותו וניסו לעמוד על סוד קסמו המיוחד, הפואטי והפרוע.

בן שמחון מוסיף אנקדוטות רבות וסיפורים קטנים שמסביב לעשיית הסרטים. הוא מכיר ויודע לעומק כל צילום וכל תנועת מצלמה. הוא מכיר את כל הראיונות והסיפורים שפליני עצמו סיפר אי פעם, בהם המשיך לעתים לטוות את פנטזיית הקולנוע יותר מאשר את המציאות, אך גם הם מגלים טפח על האיש הענק.

הספר נפלא, כתוב בלשון שרק משורר שהוא גם אקדמאי יכול היה לכתוב בה. עמוק אך לא מכביד, מרתק מרחיב נפש. הספר מעוטר בכמה מרישומיו של פליני עצמו, חבל רק שאם כבר טרחו לא הדפיסו בצבע. מי שישתכנע ביפי הרישומים יוכל להזמין באינטרנט את ספר הרישומים שפורסם לפני כמה שנים.

תענוג גדול היה לי לקרוא את הספר, כי בעיני פליני הוא הגדול מכולם. ואם מדברים על אלילות, אני רואה את פליני כאל הגדול של הקולנוע. ובן שמחון עובד אותו בהערצה גדולה. כך שזהו ספר אדיר לאוהבי קולנוע, לשמור ולעיין בכל פעם שסרט של פליני יוצג בהקרנה חוזרת.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...