שחר בן-פורת. 
עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

דחייה: משחק שיש ממנו מוצא

כולנו מרגישים דחויים בחיים שלנו. זה יכול להיות בזוגיות, בחברות או במקום העבודה. כדי לשנות את החוויה – והמציאות – יש צורך לענות על שלוש שאלות

דחייה היא אחת החוויות הקשות ביותר ואני כותב את זה משתי סיבות. ראשית, בגלל ההרגשה עצמה. כל מי שעבר את זה חיים – מי לא בעצם? – מכיר את זה. הכאב בחזה, תחושת העלבון, ההתקפלות פנימה מתוך התחושה האומרת "אני לא מספיק טוב" או הכעס המושך החוצה באומרו "איזה מ#!%# הם".

הסיבה השניה שבגללה ההרגשה הזו היא קשה היא משום שזו הרגשה מורכבת שכדי לשנות אותה צריך להכיר אותה על כל הבטיה. וכאלה יכולים להיות לא מעטים.

קודם כל להיות דחוי

הדבר הראשון שאני עושה עם עצמי כאשר אני מרגיש דחוי הוא להרשות לעצמי להיות דחוי. אני מתמסר לרגשות העולים ונותן להם למלא אותי. בין אם מדובר בכעס או בעלבון, בעצב או בכאב, אני מוכן להרגיש, כמה זמן שזה לוקח.

זה קשה, אני יודע, זה רחוק מלהיות מהנה. אבל בכך שאני מוכן להיות דחוי אני שובר את המעגל האוטומטי – אני מקבל את הדחוי שהוא אני ולא ממשיך לדחות אותו, כלומר אותי.

זה השלב הראשון בשינוי והוא עשוי להרגיש בדיוק הפוך, שכן באופן זמני הרגשות מקצינים. אבל ככל שאני מוכן להרגיש דחוי, יש מקום לרגשות להיות ובשלב מסויים ההרגשה הזו חולפת.

עכשיו: לשאול שאלות

מי שמחפש שינוי מהותי במציאות ולא רק הקלה רגעית צריך לעבור לשלב הבא. מתוך ההסכמה להיות דחוי וההתמסרות לרגשות אני עושה עוד צעד אחד פנימה. אני מתחיל לשאול שאלות.

ישנן שלוש שאלות שאני שואל את עצמי בכל פעם:

1. היכן אני דוחה את מי שדוחה אותי?

2. היכן אני דוחה אחרים?

3. היכן אני דוחה את עצמי?

זו אחת הטכניקות העיקריות בהן אני עושה שימוש במסע שלי. דרך המציאות שלי, דרך מה שקורה לי, דרך מה שנוגע ברגשות שלי, אני לומד להכיר את עצמי.

למשל, אני שולח לבוס שלי בעבודה רעיון לפרויקט חדש ובתמורה אני זוכה לדממה. הוא אינו מגיב למייל, לא מתייחס לנושא כשאנו נפגשים, כאילו דבר לא קרה. אני במתח, תוהה מתי הוא יגיב ואיך וככל שהזמן עובר אין שום תגובה מצידו.

(אם אתם מרגישים נוח כשזה קורה ולא מתכווצים מכך, הדוגמא הזו אינה רלבנטית עבורכם, אבל מתוכה תוכלו להבין למה אני מתכוון).

אם מצב כזה מכניס אתכם לחוסר בטחון וגורם לכם להרגיש דחויים, הדבר הראשון הוא להסכים להרגיש את הרגשות הללו. אחר כך מגיע השלב של השאלות - והתשובות.

אני שואל את עצמי היכן אני מתנהג באותה צורה, כלומר מתעלם מפניות של אנשים כלפיי. זה יכול להיות בחיים האישיים כמו גם בעבודה, זה לא ממש משנה. אני גם בודק את עצמי אם אני מתעלם לעיתים מהפניות של הבוס שלי כלפיי.

לבסוף, אני בודק היכן אני מתעלם מהפניות שלי לעצמי. האם אני מתעלם מצרכים מסויימים, מרצונות מסויימים, האם אני מתעלם מאיתותים שאני מקבל מעצמי. למשל, שלפוחית השתן שלי לוחצת ואני ממשיך לראות טלוויזיה ולא הולך לשירותים.

עבורי להתעלם ממישהו זה בעצם לדחות אותו. זה נכון באחרים, זה נכון כשמדובר בי.

אני יוצר את הדחייה

הסיבה לכל המחקר העצמי הזה היא הנחת המוצא המנחה אותי האומרת שאני יוצר את המציאות שלי. כלומר, כל דבר שקורה בחיים שלי משקף אותי. אם אני חווה התעלמות ודחייה, זה משום שישנה התעלמות ודחייה בתוכי. מכאן, כל עוד ההתנהגות הזו קיימת בתוכי אני אמשיך ליצור אותה במציאות שלי.

לכן, אם אני רוצה להפסיק להיות דחוי, עליי לבדוק היכן אני דוחה. זה מחקר מורכב ולא פשוט לעיתים משום שקשה לנו לראות היכן אנו מתנהגים באופן שכל כך קשה לנו איתו.

אך מי שמתמיד בדרך הזו יכול לעזור לעצמו לצאת לחופשי ממעגל הקורבנות והסבל של הדחייה. ככל שאני מגלה היכן אני דוחה אני פחות מרגיש דחוי וככל שאני משנה את ההתנהגות שלי עצמי, אני אחווה פחות דחייה מאחרים במציאות שלי.

* הכותב הוא מתקשר של טוהר ומנחה סדנאות חופש להרגיש, מחבר הספר "המדריך למרגיש המתחיל או מה לעזאזל עושים עם כל הרגשות הללו?"

 

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...