עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

מה במוחנו גורם לנו להתמכר?

מדוע אנשים מסויימים מתמכרים לסמים יותר מאחרים, מהו המנגנון הגורם להתמכרות ומהם הטיפולים הקיימים כיום לטיפול במכורים לסמים שונים? פרופ' בן- עמי סלע מסביר

 

  • לסקירה מורחבת על התמכרות ותלותיות, לחצו כאן.
  • למאמרים נוספים בנושא פסיכולוגיה ורגשות, לחצו כאן.

התמכרות כלשהי אין בה טוב. הרעה מכולן היא כמובן ההתמכרות לסמים קשים, ולא נפרט כאן את שמותיהם מפאת אי-כבודם, ואלה אף גורמים למחיקת אישיותו של המשתמש. רעה לא פחות ההתמכרות לאלכוהול, וגם אם לא מגיעים כל הטובלים יגונם ביין לשלב של "התבוססות בקיאם", ערפול חושים בענני אלכוהול קטלני לעתים על הכביש, או אף תחלואה קשה של צמקת הכבד ואחרות, שהתמכרות ממושכת לאלכוהול מולידה. ובהמשך "סולם החוּמרה" של ההתמכרויות המזיקות לגוף, נמצאת כמובן ההתמכרות לסם ניקוטין שבבסיס העישון, ועליו כבר הכברנו מלים לרוב. וישנם כמובן התמכרויות "ילדוּתיות" לחומרי הרחה וסמים נדיפים, כמו טיפּקס או גז פריאוֹן של מזגנים.

מעבר להתמסרות לסמים ולחומרים ממכּרים, לא נשכח את ההתמכרויות לשגרות חיים או לפעולות והתנהגויות "נכפּות", וגם באלו אין להשתבח, מעצם העובדה שהמתמכר להן, מאבד למעשה את כושר השיפוט, או את השליטה על מעשיו או על התנהגותו, או את היכולת להימנע מהם. הכול מסכימים שהתמכרות להימורים למשל, יש בה איבוד שיקול-דעת עד כדי ירידה מנכסים, ואף התמכרות לאכילה מתוך בולמוס שאינו ניתן לשליטה, אינה טובה לבריאות. גם ההתמכרויות לדפוסי התנהגות שאינם בהכרח מזוהים כ"ברי גינוי", אינן רצויות שהרי גם באלו יש כפייתיוּת שאינה תמיד מוּדעת, או יודעת שׂוֹבע. למשל, אלה המתמכרים לעבודתם מעל ומעבר, משחר ועד חצות הליל, מי שנוהגים לכנות workaholics הנוהגים על פי המכתם "העבודה היא כל חיינו...". ויש כמובן "המכוּרים לאהבה" וגם אם "לאהבה אין גבולות", לא רצוי לעבור את הגבול גם כאן.

ואולי לפני שאנו מנסים לפענח את היסודות הנוירוביולוגיים של ההתמכרות (
addiction), נזכיר בחטף את ההתמכרות המודרנית ביותר לכאורה שכבר נכנסה ללקסיקון, והיא מייצגת בחיינו את מהפכת המחשבים שאנו נמצאים אך בראשיתה: "ההתמכרות לגלישה באינטרנט" נחשבת בעיני רבים להתנהגות כפייתית כמעט, שרבים כבר לכודים בכּוּריה, גם אם אינם חשים בכך.

אך הבה נתרכז פה בהתמכרות לחומרים ובעיקר לסמים. הבעיה מוכרת על פי הכתובים כבר אלפי שנים, אם כי רק בדור האחרון הגיעו מדענים להבנת אחת הסיבות להתמכרות: סמים גורמים לשינויים בני-קיימא בתפקוד המוח שקשה להשיב לאחור. ומשמעות הדבר היא שהרבה מאוד מוחות בארה"ב בלבד אכן עברו שינוי כזה: מוחותיהם של 2 מיליון מכורים להרואין וקוקאין, ומוחותיהם של כ-15 מיליון אלכוהוליסטים לדרגותיהם, ועוד כ-40 מיליון מוחות של מעשני סיגריות.

תרופת הפלא שתגמוֹל מהתמכרות עדיין אינה בנמצא, אם כי אנו יודעים היום יותר ממה שידענו בשנת 1985, כיצד מגיב המוח לסמים ממכרים, וידע זה מתחיל לתת תוצאותיו בטיפול ובמניעת התמכרויות. אחד החוקרים הראשונים שהעמיקו במעבה המוח להבין את תופעת ההתמכרות היה סטיבן היימן,
שעמד בראש המכונים הלאומיים לבריאות הנפש בארה"ב, וזכור מאמרו הקלאסי משנת 1994- "מדוע המוח מעדיף אופיום על פני בּרוקולי?".

היימן ציין שאחד המוקדים במוח לעניין ההתמכרות הוא כ-nucleus accumbens, המהווה צבר של תאי-עצב הממוּקם מתחת לשני חצאי המוח-ההמיספירות. כאשר אדם או בעל-חיים מבצעים פעולה שמביאה אל סיפוקו צורך מסוים או מגשימה שאיפה מסוימת, משתחרר הנירוטרנסמיטור דופאמין אל תוך ה-nucleus accumbens ויוצרים תחושת תענוג או סיפוק. מערכת זו או מסלול זה מבטאים תגמול או שכר לפעולה ש"תשאף" בהמשך לחזור על עצמה בגין תחושת הסיפוק שהיא יצרה במוח, והיא מוגדרת כ-Reward pathway. כאשר אנו מבצעים את הפעולה האמורה, המוח מתעד את הניסיון או את החוויה המהנה, ואנו צפויים לחזור עליה שוב ושוב. אם נגרם נזק ל-nucleus accumbens או בנטילה של תרופות החוסמות את שחרור הדופאמין באזור מוחי זה, התגמול המוחי פוחת או משתבש, כמו גם השאיפה לחזור על הפעולה הממכרת-מענגת.

מכת עונג מרוכזת

בדרך כלל בטבע, אותם תגמולים מוחיים מתרחשים רק לאחר השהייה או הם אף מתעכבים, ואותו עיכוב (
delay) משרת את הצורך הטבעי של מערכות גופנו לנהוג במתינוּת או באי-נחפזוּת בתגובה לאותות שונים. לעומת זאת הרעה הטמונה בסמים ממכרים היא בכך שהם מקצרים באופן דרמטי את תהליך הפרשת דופאמין ל-nucleus accumbens, כאשר לכל אחד מהסמים הללו יש את המנגנון האופייני ל"הצפת" אותו גרעין מוחי בדופאמין.

האם מוחנו מסוגל להתמודד עם "מתקפה" כה בוטה של דופאמין המציף אותו? האם למוח יש מנגנון יעיל לקלוט ולהפנים את כל "תחושת התענוג" שהייתה אמורה "לעלות על גדותיה" עקב עודף דופאמין המשתחרר לאחר צריכת סם ממכר? יש הטוענים שתענוג (
pleasure) אינו משרת מטרות של קיוּם או של המשכיוּת (survival orreproduction) ולכן האבולוציה האנושית לא ציידה את מוחנו במהלך השתכללותה במרוצת הדורות, במנגנון פשוט וזמין להתמודד עם "הצפתו בדופאמין".

באדם המתמכר לסם על ידי שימוש תכוף בו, הקולטנים לדופאמין במוח שהגיעו לרוויה מוחלטת בנוירוטרנסמיטור זה, אינם זמינים לקלוט מולקולות חדשות שלו, ועל ידי מנגנון של היזון חוזר (
feedback) הם מאותתים להפסקת ייצור הדופאמין. אם אמנם המוח מפריש פחות דופאמין, המתמכר הזקוק "למנת הדופאמין" במוחו נזקק למנת הסם הממכר שמזוהה אצלו כדרך היעילה להפרשת דופאמין מהירה במוח, אם כי כפי שכבר צוין, בגלל תהליך הדיכוי של הקולטנים לדופאמין (Down regulation), גם מנת-יתר של סם אינה בהכרח מגבירה את תחושת העונג המצופה. המערכת המוחית הקשורה לאותה תחושת "תגמול" (reward) המניעה את הדחף להתמכר לסמים ניתנת אם כן להיות מתוארת בדרך זו: סמים ממכרים מקצרים את התגמול המוחי ההצפה מהירה של nucleus accumbens בדופאמין. ההיפוקאמפוס המוחי רושם וצורב את ה"זיכרון" שת תחושת הסיפוק המהירה שנגרמת, ואזור העמיגדלה (amygdala) הסמוך להיפוקאמפוס, יוצר תגובה מותנית לגירויים מסוימים.

מדוע קשה להיגמל?

ההתמכרות עיקשת ביותר, וזאת ניתן לשפוט מאחוזי הכישלון הגבוהים בניסיונות לגמילה. מרק טווין, ההומוריסטן האמריקאי השנון, שהיה מכור כל חייו לעישון טבק, התבטא פעם: "גמילה מעישון היא פעולה קלה מאין כמותה; עובדה, אני עצמי נגמלתי ממנו פעמים כה רבות". רבים מהמכורים מצליחים לשרוד פרקי זמן ארוכים ללא סם, אך המשבר (
relapse) עלול להגיע אפילו לאחר שנים של התנזרות ממנו.

במקרים אלה הם נופלים קורבן לכך שההיפוקאמפוס אוגר נתוני למידה וזיכרון של חווית השימוש בסם, ולעתים "זיכרון חווייתי" כזה מתעורר בעוצמה. זיכרונות אלה עלולים להתעורר כשמכורים "לשעבר" נחשפים לחוויה או לניסיון או לריגושים שמעוררים בהם אסוציאציות הקשורות לשימוש בסם בעברם. אלה יכולים להיות מצבי-רוח, מצבים פיסיים, פגישה באנשים מסוימים, מקומות או אתרים, וכמובן כמו שהדבר קורה ברוב המקרים, הפגישה עם הסם עצמו. נגמל מהרואין עלול להגיע למצב של
relapse כשהוא נתקל במזרק היפודרמי מושלך, ואלכוהוליסט יכול "לחזור בשאלה" כשהוא נפגש עם חבר לשתיית אלכוהול מן העבר. אך כמובן שמנה קטנה ובודדת של הסם עצמו, היא מעורר הזיכרונות בעל העוצמה הגדולה ביותר, וכמו שמלמדים בארה"ב בסדנאות של "אלכוהוליסטים אנונימיים", - Its the first drink that gets you drunk.

 

* * *

 

מצבים של דחק (stress) הם סיבה נוספת ל-relapse. האזור במוח nucleus accumbens משגר אותות לעמיגדלה ולהיפוקאמפוס, מרכזי המוח המתעדים ומגבשים את הזיכרונות המעוררים רגשות חזקים. כששואלים לעתים נגמל מסמים מדוע חזר לסורו, תשובתו עשויה להיות:" אני מאוכזב ממקום עבודתי", או אפילו: "נתקעתי בפקק תנועה ארוך במיוחד באותו יום"! תשובות כגון אלה מצביעות על רגישות-יתר למצבי דחק שעלולה להיות המדרבן (trigger) לחזרה לסם. מתברר שבמוחות נגמלים החוזרים לסם עולה במוח רמת ההורמון CRH, או corticotrophin releasing hormone, שמווסת את מערכת הורמוני הדחק ממש לפני ה-relapse, ואילו העמיגדלה הופכת לפעילה יותר. ואמנם, זני עכברים שגודלו ללא קולטנים מוחיים להורמון CRH, חשופים פחות להתמכרות לסמים. בשנים האחרונות הראו מחקרים שבהתמכרות לסם מעורבים רבים מהמסלולים במוח המפקחים על למידה וזיכרון. התמכרות גורמת לשינוי בעוצמת הקישוּריות שבין תאי העצב בסינפּסוֹת שביניהם, ובעיקר מתבטא שינוי זה במעבר המסר של הנירוטרנסמיטור המוחי המעורר, גלוטמאט.

מדוע לא כל אחד מאיתנו מגיע למצב של התמכרות? באנשים מסוימים מערכת התגמול המוחית (
reward system) עלולה להיות פגיעה יותר, או שתגובותיהם למצבי-דחק עלולות להיות נמרצות יותר, ויצירת תכונות של התמכרות עלולה להיות בהם מהירה יותר. בעיקר יהיו אלה הסובלים תדירות מדיכאון, דאגנות, סכיזופרניה, וכן אלה עם מפגעים של התנהגות אנטי-חברתית או של אישיות גבולית. מחקרים בתאומים הצביעו על כך שבערך במחצית המקרים ההתמכרות היא בעלת רקע תורשתי. במאמר מעורר הדים שהתפרסם ב-2003 בכתב העת NatureNeurosciences התגלה במחקר של עכברים טרנסגניים "המהונדסים גנטית", שניתן היה לשנות את מידת התמכרותם לקוקאין, על ידי וויסות של גנים מסוימים וחלבונם הידועים כ-CREB ו-DeltaFosB. וחלבונים אלה פועלים כמובן גם בבני-אדם. שינוי מכוון בחלבונים אלה מפחית את כמות הדופאמין המופרש על ידי צריכת קוקאין.

בני-אדם אף נבדלים ביניהם ביכולתם להפעיל שיקול-דעת ולמנוע "דחף שאינו בר-שליטה". אזור בקליפת המוח הקדמי
prefrontal cortex)) עוזרת להחליט את ערכה של תחושת עונג המתועדת על ידי ה-nucleus accumbens, והיא אף עוזרת לבדוק ולהעריך את הכמיהה ליטול סם למרות חוסר ההיגיון בדבר. אם קליפת המוח הקדמי אינה מתפקדת כהלכה, הסיכון ליפול בשביו של הסם הממכר גדולה יותר. מחקרים מראים שקליפת אזור פּרפרוֹנטלי זה לא מגיעה עדיין לשיא התפתחותה במתבגרים צעירים, מה שיכול להסביר מדוע נטייה להתמכרות מתפתחת כבר בגיל צעיר זה. ולראיה, אדם שאינו מתחיל לעשן מתחת לגיל 21 שנה, סיכויו טובים לא להתמכר לניקוטין בהמשך. כן נמצא שאישיות בלתי חברתית (

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...