אסור לעשות אאוטינג. האמנם? החודשים האחרונים, ובייחוד, השבועיים האחרונים, מחיייבים התבוננות מחודשת בטענה הזאת. היה פה מצעד גאווה עצום, היה פה שבוע גאווה, היו אינספור דיונים על פונדקאות ועל ברית זוגיות. והייתה חטיפה של שלושה בני נוער.

בואו נניח, לרגע, שחבר כנסת נמצא בדיון של ועדת הכספים. הולכים להעביר את ניהול קרנות הפנסיה לחברת "קשת בענן". המנכ"ל שלה הוא, במקרה, החבר הכי טוב של חבר הכנסת. מובן מאליו שחייבים לחשוף את עצם החברות של חבר הכנסת והמנכ"ל, שהרי זו בוודאי תשפיע על התנהלותו בדיונים ובהצבעות.

בואו נניח, לרגע, שחבר כנסת נמצא בדיון על חוק ברית הזוגיות וגם נמצא בארון. מובן מאליו שגם כאן, לעצם היותו בארון תהיה השפעה על התנהלותו. האם יופיע לדיון? איך יתבטא? האם יחשוש לומר דברים שיפנו אליו זרקור שעלול לעורר שאלות? גם כאן, ראוי לחשוף את הסיבה שתשפיע על התנהלותו והצבעותיו.

אל נשכח, לפני הזכויות, לפני הפונדקאות והגאווה והמסיבות, יש משהו יותר בסיסי. קודם לצאת מהארון. ראשון בין שווים. הבסיס להכל. לא לחשוש, לא לפחד, להיות גאים במי שאנחנו. בלי זה אין לנו דבר.

ועכשיו, אחרי הנחום ברנעים והישראל היומים וההשתלחויות בקהילה, חסר לי קולו של חבר כנסת, ואני לא מדבר על ניצן הורוביץ. איפה מי שיעמוד לצידנו? איפה הקול שצריך לשמוע בכל הדיונים? על שבוע הגאווה, על ברית הזוגיות, וכן, גם על ההשתלחויות ההומופוביות של השבוע האחרון?

זה לא הוגן. זו סטירה לפרצוף על כל המאבק הקשה והארוך שלנו. בלי טיפה של ציניות. ואולי זו אשמתנו שלא הצבנו אולטימטום? שלא דרשנו את היציאה הזאת מהארון?

אסור לעשות אאוטינג? מצטער, אני לא מאמין בזה יותר. ויותר מכך: אני מתחיל לחשוב שזו חובה מוסרית של ממש.