צילום ארכיון. צילום: יניב הלפרין.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

שנאה אינה ערך יהודי, והומופובים לא מייצגים את הדת

בילדותי לימדו אותי ש"אם מעט מן האור לא הספיק לדחות את החושך אזי תפקידנו להוסיף הרבה אור עד שיסוג החושך". לכן כואב לי לראות אנשים מהמחנה שלי, הדתי-לאומי, תוקפים הומואים ולסביות שמבקשים להקים בית בישראל ולחיות את חייהם כפי שנועדו לחיות - בחופש ושיוויון. כאם לילדים החרדה לגורלם ולאופיה של הארץ בה הם יחיו את חייהם ויקימו בבוא העת את ביתם, אני יכולה רק לקוות שנמצא את הדרך לגשר על הפערים וללמוד לחיות יחד, בכבוד הדדי. שנאה אף פעם לא הייתה, אינה, ולעולם לא תהיה, הדרך הנכונה

אם מעט מן האור לא הספיק לדחות את החושך אזי תפקידנו להוסיף הרבה אור עד שיסוג החושך. את המשפט הזה לימדו אותי בילדותי המוקדמת, ולאחר מכן גם בבני עקיבא, שם הדגישו אותו ולימדו אותנו כיצד אמירה יכולה להיות חיה ונושמת, עתיקה ומלאת הוד-עבר, אך גם רלוונטית לימינו וחכמה גם כאשר הנסיבות משתנות. זהו אחד המשפטים שאני נוצרת קרוב לליבי גם היום, ומלמדת אותו את ילדיי בכל פעם שניתנת לי ההזדמנות. 

אני עוקבת בכאב ובצער גדול אחרי דיונים שמתנהלים ברשת. אנשים, בחלקם כאלו שאני מכירה ואפילו אוהבת, מתבטאים בצורה שהיא בעיניי איומה ובלתי נסלחת נגד כל מה שזר ושונה מהם. בפרט על מצעד הגאווה באשדוד, במה שהתחיל בשנה שעברה בניסיון לעצור לגמרי את האירוע והפך לדיון טעון מאוד, שבו זורקים אנשים מאמינים ויראי שם מילים קשות מאוד וביטויים שאיני מבינה מהיכן שאבו אותם או למדו אותם ומדוע הם חוזרים עליהם ומה בדיוק הם מנסים להוכיח.

ראיתי אנשים שאומרים מצד אחד ואהבת, ומנגד תוקפים הומואים. שטוענים שהם מקבלים כל אחד ולא יזרקו את ילדיהם מהבית אילו יספרו להם שהם "כאלה", אבל שתי הודעות למטה כותבים שאם ילדם ייצא מהארון הם יחזירו אותו לתוכו, ינעלו, ויזרקו את המפתח. זה מעורר בי דאגה, מה יקרה אם אחד מילדיהם אכן יהיה הומו? או לסבית?

כל אדם הוא קדוש, מעצם היותו

הכי כואב לי, אפילו פיזית, לראות כאלו שמשתמשים בצורה מעוותת לגמרי במשפטים יפייפים מתוך הספרות התורנית, או מפרשים באופן ארסי ואלים את התורה. אלה שמבקשים לתרץ את שנאתם או חילוקי הדעות שלהם עם הדרך בעצם העלאת ספק בלגיטימציה של להיות הומו, למשל. "שלא בדרך הטבע", הוא ביטוי שכיח, אבל גם הם יודעים שהדבר פשוט אינו נכון. מלבד העובדה שישנו תיעוד רב של הומוסקסואליות בטבע, אנחנו יודעים שהכל נעשה מעם שמים, שהאדם נוצר בצלם, ושכל דבר שקורה בעולמנו הוא בגדר טבע, ויש בו קדושה, ויש בו נשמה, ויש בו צורך ויש בו מקום. 

אפשר לדבר, לדון, באופי מצעד הגאווה באשדוד. אפשר לבקש מידה של צניעות, ולקוות שהצד השני יקבל ויבין את הרגישות. אבל לפני כן, אנחנו, כאנשים מאמינים, צריכים למצוא את הטוב והיפה שבאחר. לחבק כל יהודי וכל אדם באשר הוא. אלו בני-אדם, שיש בהם שלל תכונות ומחשבות, ובהם אנשים רבים שהם רגישים ופגיעים כמו כל אחד אחר. חלקם תושבי המקום, וזהו ביתם, אחרים הגיעו אל העיר כדי לתמוך בחבריהם ובעקרונות שהם רוצים להוביל. בוודאי יש דרכים טובות יותר ליצור הידברות, שבת אחים, מאשר לשנוא, לתקוף, לקלל. מבלי לשדר לאנשים האלו מסר נוראי, שהם אינם רצויים כאן, שאין להם מקום בביתם. 

הדיבור על "עירום" הוא צבוע. מדי יום, בקיץ, אפשר לראות ברחובות אנשים חשופי חזה ונשים הלבושות באופן שרחוק מלהיות צנוע. בחופים נמצא את מה שאותם דוברים קוראים "פריצות", אבל כשזה על הטרוסקסואלים, זה כנראה קביל בעיניהם או תקין. זו צביעות. גם הדיבור על מצוות, הרי יש איסורי תורה חמורים לא פחות, לא ראיתי הפגנות נגד מסעדות לא כשרות בעיר, או נגד בעלים נואפים. מהאחרונים יש, לצערנו, בשפע באשדוד ובכלל, גם אצלנו, במגזר. ההיטפלות להומואים ולסביות מגיעה ממקום מאוד לא נכון ולא טוב, וחבל שנושאים מסר שהוא כל כך לא יהודי וכל כך לא מכובד, בשמו.

כשרה השעה לקירוב לבבות

יתמו חטאים מן הארץ, לא חוטאים. אם רצו המפגינים לדבר הם יכלו למצוא את הדרך. הם בחרו בדרך המריבה והזדון. יש מקום להביע מחאה על אפליה שנוקטת המדינה והחברה כלפי הומואים ולסביות. יש גם מקום להביע מחאה נגד המחאה הזו, אם היא פוגעת באמונתם של אנשים. אך צריך למצוא את האיזון שישיג את הטוב ולא יקדם את הרע. שיוביל לתיקון והידברות, ולא לפילוג וקרע. שיחזק את הדומה ולא ידגיש את השונה. קירוב לבבות חשוב כאן, וראוי. 

למפגינים נגד המצעד אני יכולה רק לאחל שיתגברו על הניסיון הזה, וילמדו את התורה כפי שהיא באמת, על עקרונותיה היפים והמאחדים, ועל היכולת שלה לרפא ולקרב לבבות. 

לקהילה ההומו-לסבית אני רוצה למסור מסר חד-משמעי. הציבור הדתי ובכלל, מגוון ורחב, ויש בו סוגים רבים של אנשים. גם כאלו שמנצלים פסוקים ומעוותים את דעת פרשנים. אפשר למצוא בכל מקום רע, וכדאי למצוא בו את הטוב. אל תראו בהפגנות האלו תקיפה אישית שלכם, ובוודאי שאל תחשבו שמדובר בעמדה אחת אחידה. אתם רצויים בעיר הזו שלנו, שלכם, וגם בכל מקום אחר, ועליכם לדעת שיש לכם מקום בלבבות רבים. 

ולשני הצדדים יש לאחל הצלחה, הלוואי ונראה מצעד מכובד ויפה, והלוואי שלא יהיה בו צורך בכלל, לאחר שיושג שוויון ונוכל לחיות בארץ הזו וכולנו נקים את ביתנו ומשפחתנו, איש איש בדרכו ועל פי אמונתו, זה לצד זה, כי כל ישראל אחים. כאם לילדים החרדה לגורלם ולאופיה של הארץ בה הם יחיו את חייהם ויקימו בבוא העת את ביתם, אני יכולה רק לקוות שנמצא את הדרך לגשר על הפערים וללמוד לחיות יחד, בכבוד הדדי.

הכתבה נשלחה למערכת גוגיי באמצעות האימייל הוורוד. לבקשת הכותבת, פרטיה שמורים במערכת.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...