גל בראון. צילום: צילום אישי.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

רוצים זכויות? צאו לצעוד! או: מאמר תגובה לעצמי של לפני 8 שנים

בעבר פרסמתי ב-GoGay מאמר דעה בו התנגדתי למצעד הגאווה, וטענתי שאם אנחנו רוצים זכויות, אנחנו צריכים להפסיק לצעוד. שמונה שנים אחרי, אני מבינה כמה טעיתי, וכמה למדתי בתהליך הארוך והמורכב שעברתי עם עצמי ועם הקהילה כולה בשנים האחרונות

"מצעד הגאווה הוא לא רק הבעת כוח. הוא גם הבעת לגיטימציה מצילת חיים. כאשר הילד החרדי או החילוני, אשר מודע לנטיותיו המיניות ומרגיש כל כך לבד, יציץ מהחלון או ילך עם חבריו החרדים להפגין נגד, ויראה את המצעד, ידע בתוך תוכו שהוא בסופו של יום לא חריג. כי הנה - צועדים לפניו אלפי (ולא מאות, גפן) בני אדם שרצה הגורל - והם בדיוק כמוהו. ומי יודע, אולי הילד החרדי הזה יום אחד, יזכה לחיות בחברה פלורליסטית, שוויונית, ולו בזכות אותו המצעד שראה כשהיה ילד".

מדבריו של ערן פאר שהגיב לדבריה של גפן בר (אנוכי במסכה מלפני 8 שנים) בעניין מצעד הגאווה.

כמה ימים אחורה, בצהרי איזה יום, חברה מסמסת לי - 'האם נבוא' למצעד השנה ואני עונה ש'לא' עם סמיילי מחויך. נזכרת בדעות שלי, בתבניות שלי, בפחדים שלי. אני שולחת לה בחזרה ש'נהיה איתם בלב ובנשמה' ונזכרת מיד בדברים שלי בדמות 'גפן בר' , מלפני למעלה משמונה שנים, לפני שהתחלתי לכתוב ספר על בושה ועל פחד. אני מפשפשת במוחי הבוגר ומבינה שאני עדיין מסכימה עם מרבית מדברי "גפן בר" דאז, אך באותה נשימה מסכימה גם עם התגובות שעלו, בניהן אף הקשות, וכן עם דבריו המדויקים של ערן פאר שבחלוף עשור "מתדייקים" בי ברובד נוסף.

מתווספים לכך הדברים האחרונים ששמעתי מפי ח"כ ניצן הורביץ באחת מתוכניות האירוח. הוא הסביר על החשיבות בכך שנצעד גם בפריפריות. כמה הוא צודק אני חושבת. אבל יודעת שאני לא צועדת. משתי סיבות בעיקר – האחת היא שקשה לי עם העירום והרעש סביבו והשנייה היא שתמיד הייתה לי בעיה עם "המון". גם את מיק ג'אגר האגדי "הסכמתי" לא לראות בעבור אמתלות הפחד הגדול בקרבי מפני ההמון הגדול. במקום מסוים עוד קיימת תחושה שככל שנתפשט ונצבע את עורנו למול אותם אנשים שאין להם נגיעה בדבר, למול אנשים שעולמנו זר להם כלכך, לא רק שלא יבינו, הם גם יסגרו את החלון, את הדלתות או אף יצאו לרחוב עם דחף להשתמש באלימות. אז בעבור מה להתפשט כשיש לנו דגל מלא בצבעים, שמספיק כדי לייחד ולאחד אותנו במצעד, מספיק כדי שהילד החרדי (ביחס לדבריו של ע.פאר) ידע שמדובר במצעד הגאווה.

במהלך השנים התחושה שמתגבשת בי היא שהקושי הזה שהחברה שלנו חווה בלקבל אותנו, מתעצם כשאנחנו מנחיתים להם את זה מול הפרצוף – בעירום. מתוך תפיסה זו אני בטוחה שההמון הצבעוני שאנו צועדים בו, ברובו עירום. לפחות למחצה.

אני כותבת על זה ושולחת. טל, העורך הראשי של GoGay, מפנה אותי להתייחס לאירוע של שתי הבנות שסולקו ממכולת לאחר שהתנשקו.

מה?! הצתה מאוחרת כתמיד. כמובן שכשם שמיהרו לסלקן, כך מיהרה ההנהלה להתנצל. עושה רושם שב"גבוה" יש לנו "זכות קיום" אך בפועל, ביומיום, בין אדם לרעהו זה לא כך. אני נזכרת שהשבוע ישבנו , לגמרי במקרה, במסעדה כשרה ברעננה. תוך חצי שעה המקום מתמלא דתיים ורק נופל האסימון שבחרנו מסעדה "כשרה למהדרין" סתם מתוך דחף לפסטה.

את לא תנשקי אותי כאן, היא שאלה

בזמן האוכל, ברגע של ניצוץ ביני לבינה היא מסתכלת לי בעיניים ואומרת לי 'את לא תנשקי אותי כאן נכון?' אני אומרת לה 'ברור שלא. זה חוסר כבוד. כולם דתיים. אני לא אעמיד אותם במצב הזה.' אנחנו מחייכות ומחכות עם הנשיקה עד למכונית. אני קצת כועסת על עצמי כי היה לה מבט כזה בעיניים, שזה לא פייר שהיא לא קיבלה נשיקה. היינו ב*שלנו* ואולי זה נחמד שהתחשבתי בסביבה אך סגרתי תנועה פשוטה של אהבה. תנועה פשוטה של אהבה שאין לה קשר לשום מונח של נפרדות בעולם הזה. לאלוהות זה לא משנה את מי או מה נאהב, רק שנאהב באמת.

אני עוברת יממה מאתגרת, כותבת מתוך כל הקולות שבראשי. אני נשואה למען השם. נשואה לאישה. אסור לנו להתנשק?!?! מי שואל אתכם בכלל... ומיד מתחילים לצוץ סימנים. כשהאחרון בהם הוא אותו סימן שעולה תמיד, מאז ומתמיד, מבעבעת היא בין המילים, בין הדפים, בין תמונות ותוכניות הטלוויזיה - דנה היפה מצולמת בבית כנסת (!) בשיר על ילדים. היא מתראיינת וקולעת בול. "תביאו שמונה, תביאו תשעה, תביאו עשרה ילדים" . מילה במילה היא אוספת אל דמותה התיאטרלית והמושכת ומאפשרת בכך את החופש לכל השונים והמגוונים (לא רק קווירים, כל בני האדם) בתמיכת עיריית תל אביב ובעבור המצעד הקרב.

אני מבינה שטל שלח לי סימן בחסות היקום היפיפה שתמיד דואג שנתפתח, ומאותו רגע החלו לזרום שפע של סימנים. עד לדנה. ודנה תמיד פותחת את הצ'אקרה. הדיבור קולח ומשולח רסן, אך כזה שאינו פוגעני אלא אנושי ופשוט להפליא, בחופש הזה שהיא משדרת לכולנו מאז שאנחנו ילדים, בחוכמה ובחדות הטעונות בפשטות ובקלילות, בהן היא מסבירה שאין לה צורך בילדים משלה, וכמה שזה בסדר, ושמה שחשוב הוא לחנך לדרך ארץ במקום להשריץ בלי בקרה. כמה שאני אוהבת את האישה הזו, כמה סלדתי ממנה בתור ילדה מבוהלת. איזה מזל שבאת לעולם מיס אינטרנשיונל אני חושבת, והולכת לישון בלי לתת את הדעת על התהליך הזה שקורה לי בראש בימים האחרונים.

בבוקר אני מקשיבה עוד לתפיסותיי הקדומות שעולות ונשטפות. אני נתקלת בכתבה של נדיוש. אני מבינה שבשמונה השנים האלה נשארתי עם מה שחוויתי בחוויותיי הראשונות בצאתי מהבועה (לא היה לי ארון מעולם), עם איזה זיכרון סובייקטיבי רווי בהלה שנהייה יותר ויותר סובייקטיבי עם הזמן ובכלל לא הבחנתי בשינוי הנפלא שקורה מסביב, ועם כמה שהכל צבעוני ויפה ומתקדם באופוריה של הבוקר הזה, נדיוש הכי צודקת בעולם. גם ב 2014 עדיין חייבים לצעוד. בדיוק מהסיבה שאותו מאבטח בחר להתייחס לשתי הנשים שחלקו –תנועה פשוטה של אהבה - כ"דבר חריג ופוגעני". עוכרי נחת שאנו...

אבל אני לא מסכימה עם נדיוש שאנחנו "שונים" או "אחרים" כי אני בכלל לא מחוברת לכל הפרדות המגדר שהחברה סובלת מהן ואני לוקחת לי עוד כמה דקות לחשוב על מה שהיא אומרת - שזהו חג של גאווה ולא רק מצעד לזכויות ולפתע הכל מתיישב אחרת.

העירומים/למחצה הם שהופכים את המצעד למה שהוא

אני ממשיכה לחפש ברשת עוד ועוד, מגיעה לתמונות מהמצעדים האחרונים. הרבה זמן לא נגעתי בנושא, נתקעה לי תמונה בראש של גברים בחוטיני ונשים עם שיער-שחי-זועם וננעלתי. והנה, אור נדלק, סופסוף יש מישהו בבית ואני רואה אותם צועדים, בני אדם לבושים לפי נוחיותם (חם אימים בצהרי-תל-אביב) בגוונים של חופש, ואלה, שבוחרים בעירום/למחצה במצעד הספציפי הזה לזכויות כל-אדם, הם למעשה עוד חלק, עוד היבט, בקהילה הצבעונית והיפיפייה שלנו, הרחבה, הכלל-אנושית. היבט שאני אוהבת ומרגישה חלק ממנו. אני מבינה שקורים דברים נפלאים וחשובים בזכות המצעד שהשנה יחגוג 17 שנות קיום, ושלמעשה אלה העירומים /למחצה, מלאי הצבעים, נטולי כל בושה ופחד, הטעינו מאז ומתמיד את המצעד בהדהודי הזכות-הבסיסית-לחיות-בחופשיות-עם-כל-היבטייך.

אני יושבת ומשכתבת את הדברים. נושמת את השינוי התודעתי הזה שאני מאפשרת לעצמי, מרכינה ראש בפני כל הפעולות שנעשו עד היום כדי לקדם את זכויותינו, זוכרת איך התנערתי ממוסד הנישואים בארץ ויצרתי לי כזה משלי, של ברית בין שתי נשמות, חגיגה של קדושה ואהבה, מכירה בכך שכבר זמן מה אני משתעשעת בחלימה בהקיץ על חתונה נוספת, לי ולאישתי , ביום בו נישואים גאים יהיו חופשיים מתבניות קדומות וחוקים מפלים וקולטת שאני אשכרה מאמינה שעוד יבואו הימים האלה. איזה כיף.

ואז בלב אתה מרגיש איזו הודיה מתרחבת כלפי כל חלקי הקהילה הזו, אחד עם כל האמיצים שצועדים. שכותבים, משתפים, פועלים בשליחות למען הכלל, שצועדים את הדרך קדימה. ואתה מת להצטרף השנה! רק שבעשור החולף, כמה נפלא, הפכנו להמון בעצמנו, והמון ואני זה עוד עניין לא לגמרי פתור.

אז אני צועד/ת השנה, בטח שכן! עם כל הצבעים שלי, עם כל הצבעים שלנו - בלב ובנשמה. ולנשמה אין מגדר והיא גאה מעצם קיומה.

 

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...