רן לבל. צילום: צילום אישי.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

הלהט"בפוביה הייתה הרבה לפני מצעדי הגאווה בת"א

הרצון העז להיות "כמו כולם" מכהה את הצבעים היפים של הקהילה שלנו. הדיכוי המושרש בנו כבר מגיל צעיר על מה "נכון" ו"לא נכון" גדל וצומח להומופוביה מופנמת. חברה שמגדירה את מתן הזכויות הבסיסיות שלה לאנשיה סביב שאלות "מוסריות" כאלו ואחרות - היא חברה שתישאר לעד דכאנית וגזענית / דעה

חודש יוני הוא חודש הגאווה. בקרוב מאד ייתלו דגלי הגאווה במרפסות, נצא לצעוד ברחבי הארץ ונתגאה במי שאנחנו. קצת לפני שהקרנבל מתחיל, היה לי חשוב לשתף בכמה מחשבות אישיות.

טעות גדולה (ומסוכנת) תהיה לחשוב שהמצעד הוא המרכיב המרכזי שמעצב את דעת הקהל בחברה הישראלית בנוגע לקהילה הגאה. החינוך ההגמוני והשמרני, ההטרו-נורמטיבי, השולט במערכות החינוך השונות הוא המעצב העיקרי והמכריע לעיצוב התודעה של כולנו בשאלות על מוסר.

הלהט"בופוביה הייתה הרבה לפני מצעדי הגאווה בתל-אביב- והיא לא ממהרת ללכת לשום מקום. לפני שנדרוש מכולם לקבל אותנו כמו שאנחנו- נהיה חייבים קודם כל אנחנו להסתכל על עצמינו (ועל אחיותינו ואחינו) במראה ולאהוב מה שאנחנו רואים שם.

דפדפתי באינטרנט בין מדינות שונות בהן עברו חוקים המאפשרים נישואים גאים בשנים האחרונות – באופן לא מפתיע יכולתי לראות באירועי הגאווה שלהן המוני גברים שריריים, בתחתונים מרקדים על משאיות. הניסיון לייצר משוואה בין אופי המצעד לבין חוקים פרו-להט"בים קיימים הוא שקרי ומטעה.

מי שחושב את הקהילה הגאה כצרכנית של סמים או מין יותר או פחות משאר החברה המערבית- כנראה לא היה במסיבה הטרוסקסואלית בשנים האחרונות. הסקסיזם, המיניות והסמים הם מנת חלקם של החברה הישראלית כולה. אם בשאלת מוסר אנחנו עוסקים- לא ראיתי אף הטרוסקסואל נאסר להתחתן או לאמץ ילדים בגלל שהוא יושב עם החברים שלו במועדון חשפנות בכל סופשבוע או מזמין חשפנית למסיבת הרווקים שלו. בשאלת המוסריות- זה כמובן לגיטימי.

הרצון העז להיות "כמו כולם" מכהה את הצבעים היפים של הקהילה שלנו. הדיכוי המושרש בנו כבר מגיל צעיר על מה "נכון" ו"לא נכון" גדל וצומח להומופוביה מופנמת קשה שבאה לידי ביטוי בדרישה של חלקינו "להצניע" כל מה שלא מתיישב עם הערכים או האידיאלים של הקונצנזוס ההגמוני- ישראלי- יהודי. 

מגוון יצוגים במצעד הגאווה בת"א 2013. צילום: איציק לוי

בשבוע שעבר התקיימה "צעדת השרמוטות" ובדומה למאבק החשוב הזה- החברה נוטה "להסביר" את אינספור מקרי האונס והפגיעות המיניות בעובדה שנשים בוחרות להתלבש בצורה חושפנית ולא שומרות על עצמן מספיק (ע"ע שמרי על הכוס שלך). כחלק מאותה תפיסה מעוותת, אנחנו נותנים לגיטימציה לגילויי אלימות ושנאה על רקע להט"בופובי בגלל תמונה חושפנית זו או אחרת.

לא משנה מה אבחר ללבוש, בין אם זה מוצא חן בעייני הרב הראשי לישראל או לא, זכותי תהיה להתחתן ולאמץ ילדים (במידה ואבחר) כמו אחיי ההטרו-סקסואליים. העדפה מינית, מגדרית או קוד לבוש לא יגדירו זאת.

לפני כמה שבועות אמרה ח"כ עדי קול "כדי להעביר את חוק ברית הזוגיות, נצטרך להעביר כסף להתנחלויות. צריך להחליט מה המחיר של ברית הזוגיות", ואני תוהה מה המחיר שנהיה מוכנות לשלם בשביל "שוויון"? אם נשים את הערכים המוסריים שלנו בצד ואת הפנטזיות המיניות שלנו נשאיר במיטה- מה יישאר לנו? 
אולי במחיר השוויון נבקש מאחינו ההומואים ה"נשיים" לגדל זיפים וללבוש חולצות צווארון, מאחיותינו הלסביות הבוצ'ות להאריך שיער וללכת בשמלות, מקהילת הטרנסג'דרית "לעבור" טוב במגדר החדש, ומהבי-סקסואליים פשוט לבחור צד ולהחליט. זה בטוח יעבור טוב יותר אצל ח"כ אורי אריאל. אולי נהיה סטרייטים, זה בכלל יעשה את העבודה.

מה שהחברה הישראלית (ואנחנו) צריכים לדעת זה שאותן נשות ואנשי ונשות צבא, עובדי היי-טק ומשרדי ממשלה הם אלו שיגיעו לרקוד במסיבת נשים או "להרים" באומן. אותם הומואים, יותר מכולם, נמצא בחדרי החושך בביף. וזה נהדר. ממתי אנחנו מתביישים כל כך במיניות שלנו? 

חברה שמגדירה את מתן הזכויות הבסיסיות שלה לאנשיה סביב שאלות "מוסריות" כאלו ואחרות- היא חברה שתישאר לעד דכאנית וגזענית. זו חברה שמצמצמת את אנשיה לתוך 'כור היתוך' אחד שמבטל ומשתיק את ייחודו של בנות ובני האדם השונים.

בכל השנה אנחנו מקדמים ויוזמים, עובדות ונלחמות על הזכויות שלנו, ופעם אחת בשנה יש לנו הזדמנות לרקוד ברחובות ולאפשר לקהילה הצבעונית שלנו- להיות מה שהיא. לא לשם מאבק זה או אחר, קיום המצעד זה המאבק. מאבק לשחרור וחופש. זוהי זכותנו.

התקשורת כבר תמצא במה להתמקד. צילום: שחר גופר, ארכיון GoGay

אם כבר בביקורת על מצעדי הגאווה עסקינן - אני חושב שכדאי לדבר אותה לא רק סביב החתיך המסוקס שרוקד במצעד. שאלת הייצוגיות היא שאלה חשובה ומהותית בכל מה שקשור לקהילה הגאה- אבל היא מתחילה אי-שם בהצעות החוק, שכביכול "פרו-להט"ביות" שסובבות בעיקר סביב אותם הומואים הרוקדים במצעדים. 

עצוב לומר שהלסביות, הביסקסואלים, הקווירים, הטרנסג'נדרים והטרנסג'נדריות, הא-מיניים ונוספים אחרים יישארו מחוץ למשחק הגברי גם באירועי הגאווה- ולצערי גם במאבקים "הקהילתיים" שנדאג לקדם. אי אפשר הרי לדבר על מוסריות ופונדקאות באותה נשימה מבלי לציין את הקונפליקט המורכב והרגיש סביב המעשה (גם אם הוא מאד חשוב ומשמעותי לנו).

מנעד הייצוגים מתרחב ומכיל יותר מגזרים בתוך הקהילה הגאה

לשמחתי בשנים האחרונות אפשר לראות יותר ייצוגים צועדים במצעד- החל מקהילת הטרנסים, משפריצות, הקהילה הדתית הגאה, בני ובנות הנוער הגאים, קהילת הדובים ונוספות אחרות. השנה המעצד יסתיים בפארק, כדי לאפשר גם למשפחות גאות וחברים מבוגרים להגיע ולהיות נוכחים- וזה משמח. גם אני מחזיק בלא מעט ביקורת כלפי המצעד בתל-אביב, אבל אין לי בעיה עם הגברים החתיכים שרוקדים במצעד, שימשיכו לרקוד. שלא ילכו לשום מקום. רק בוא נוודא שזו לא התמונה היחידה. שלצידם רוקדות נשים במרחב מוגן ומאפשר, שהנוער שלנו לא נדחק לשוליים, שמשפחות יכולות לטייל עם עגלות ילדיהם. לכולנו יש מקום.

הבחירה איזו תמונה לשים "בבוקר של אחרי" תישאר תמיד בחירה פוליטית. היא משמרת מה שנוח לשמר. במקום להתעסק בלהסתיר את מה שקיים- אני מציע שנחזור קצת למקורות. 

קרלה ג'יי, פעילה פמיניסטית בתנועת ה"גיי ליברשיין" כתבה "...אנחנו בשום אופן לא קבוצה הומוגנית.... אם אנחנו חולקים רעיון משותף אחד זה שאנחנו מאשרים את הייחוד שלנו. אנחנו גאים להיות מי שאנחנו... האהבה העצמית שלנו וכלפי האחיות והאחים שלנו היא גרעין המהפכה שלנו, והאהבה הזו למעשה קושרת אותנו יחד לא משנה מה ההבדלים החיצוניים או הדעות שלנו...".

נראה שהמניעים של הפעילות והפעילים הראשונים נבעו מתוך אותו רצון קיומי בסיסי של כולנו להיות שווים אך הם דרשו זאת על אף השוני ולא במקומו. 
היציאה לרחובות עם האמת, מורכבת ושונה ככל שתהיה, היא המהפכנות שהובילה אותנו למקום שאנחנו היום. אנחנו לא יכולים יותר להימדד לפי הדמיון שלנו אחד לשני. כך תמיד נשאיר שוליים ונשמר את הסדר הקיים.

עלינו להיאבק על החינוך בישראל, להילחם על הדמוקרטיה ועל זכויותינו הבסיסיות כאזרחים ואזרחיות להיות מי שאנחנו, ופחות לדאוג שאנחנו "נראים טוב" לאשרור כזה או אחר של המיינסטרים החברתי. רק חינוך חברתי משחרר יוכל להביא את השינוי לו אנו מאחלים ומתפללים כל כך. זכרו- על אף השוני, לא במקומו.

רן לבל הוא מנכ"ל משותף של איגי - ארגון הנוער הגאה.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...