מושג ה"הטבעה" (או "החתמה") נהגה לראשונה בשנות השלושים על ידי לורנץ, חוקר טבע אוסטרי, שתיאר תהליך בו הצאצא נקשר להוריו בראשית חייו. מדובר בתהליך למידה המתרחש בשלב רגשי ראשוני מאוד במסגרת התפתחותו של בעל החיים, והוא שמאפשר לצאצא להתחקות אחרי הוריו, ללמוד מהם שלל התנהגויות בעתיד וכך לשרוד את חיי הטבע. מאוחר יותר הבחין  לורנץ כי התופעה יכולה להתרחש גם אצל אפרוחי אווז שהוחתמו על ידי אדם (או ליתר דיוק על ידי זוג המגפיים שלו), והבין שהאדם/חפץ שאליו נחשפו הצאצאים לראשונה, מסומן כסוכן החיברות הרשמי, ומכאן ואילך התחקו אחריו הצאצאים בכל אשר עשה. נשמע מופרך? אולי, אבל עולם הפסיכולוגיה אימץ בחוזקה את המושג ותרגם אותו אלינו, בני האדם, ביחסי תינוק-אם, ולי נדמה שהגיע הזמן להרחיב המושג אל עבר מחוזות בוגרים יותר- אפקט ההטבעה של האקס המיתולוגי.

כמו ילד ראשון להורים טריים ומבולבלים, את האהבה הראשונה קיבלנו בלי שום הוראות הפעלה. אהבנו מתוך אינטואיציה, וניסינו להיות הפרטנרים הטובים ביותר לזאת שאהבה נפשנו. למידה תוך כדי התנסות זימנה לנו חוויות בלתי נשכחות, ולו רק בגלל שהן היו ראשוניות. גישוש בעולם לא מוכר ונסתר.

לא ידענו אז, שהחבר הוא לא בעצם לא "החבר", אלא רק "החבר הראשון", ונתנו לו בתמימותנו לזכות בכל קופת החוויות המכוננות: הוא זכה לגאול אותנו מבתולינו מכל מה שחלמנו לעשות אז בזוג, עוד כשהיינו בודדים, ואיתו התנסינו בכל מה שלזוגיות טרייה יש להציע: איתו התנשקנו, נסענו לצימר בצפון או טסנו בפעם הראשונה לחו"ל.  

כמו מכונית בלוח יד-2

"האקס המיתולוגי" הוא מושג שקצת חששנו להשתמש בו מיד אחרי הפרידה, כי מי רוצה להרגיש כמו מכונית משומשת בלוח מודעות? להרגיש כמו דף נייר לבן עם קשקוש קטן שמחיקה לא כל כך הצליחה להוריד, ואולי אפילו קצת קימטה. השנים שלאחר מכן כבר עשו את שלהן, והמושג כבר לא נשמע לנו כמו שם של סרט אמריקאי בינוני, אלא דמות בשר ודם, צבעונית, חיה ובועטת שמדי פעם מגיחה ממחוזות רחוקים, וקופצת להגיד שלום.

ברטרוספקטיבה ברור לנו שהיא חשובה וממלאת פונקציה משמעותית בחיינו: בשנים שאחרי האהבה הראשונה החבר הראשון הוא האינדיקציה לכל בן זוג שיבוא אחריו. אנחנו נשווה אליו את חסרונות בן הזוג החדש, ונשבח את האחרון כשנמצא אצלו מה שלא מצאנו אצל האקס המיתולוגי אבל הבנו את זה רק בדיעבד. החיים מורכבים יותר, ולצערנו הרב הוא לא קופץ רק כשנוח, האקס הממזר, והוא עשוי לפגוש אותנו בצמתים דרמטיים במהלך חיינו גם כשנראה לנו שאנחנו לחלוטין מאחוריו: הוא פתאום יקום לתחייה דווקא בשבתות וחגים, ויעז לפרוץ למיטה, שומו שמיים, בעת החלומות כשנישן לצד זה שתפס את מקומו כבר מזמן (כן, זה לא קרה רק לך...). אנחנו מתעוררים מחלום הבלהות שטופי זיעה, עם טעם מר בפה ומבינים שגם כששרבטנו עליו  "X"  גדול, לא באמת הצלחנו למחוק אותו מהדף.

יהודית רביץ שרה על זה שבדיוק כשחשבה שהיא שכחה ונגמלה טלפון אחד קטן עורר שוב געגוע. אני בטוח שהיום היא גם יכלה להסתפק באסמס. אפילו שינוי אומלל בתמונת הפרופיל יכול לעשות את העבודה. האקס המיתולוגי הוא תיבת פנדורה נפיצה במיוחד, בעיקר ב"תקופה החמה", התקופה הסמוכה לפרידה, בה חצי רגל נמצאת בעל כורכה בעולם הרווקות שמי-כבר-זוכר, וחצי רגל בעולם לא ברור, בו עד היום היית חלק בלתי נפרד מתוך צמד שחשבת שיחיה לנצח. ככל שטעמנו טעמו של גן העדן זמן ממושך יותר, כך "התקופה החמה" תסרב לשקוט, ורבים מאתנו ימצאו עצמם בחופשת שבתון ללא תאריך חזרה מוגדר נמנעים מאהבות ומערכות יחסים. לא כי הם לא רוצים לחזור ולטעום טעמה של אהבה שוב, הם פשוט לא מסוגלים.

The art of letting go

לא, למצוא "תחליף" זה לא הפתרון, וזה תופס רק בשירים של אדל. המציאות שלנו קצת יותר מורכבת, ואם מיד לאחר פרידה ננסה להתרפק על כתפו של מישהו זמין מהסביבה, שהזכיר במקצת את מי שעד לפני רגע היה כל עולמנו, סופו יהיה שנחוש החמצה כבדה. אי אפשר לבנות את רומא ביום אחד, ואי אפשר "לשחזר" מערכת יחסים עמוקה בין-לילה.

שלא ישתמע מכך שאני פוסל את מוסד ה"ריבאונד", ההפך- אני מפרגן לכל שבור לב שמחליט שהפתרון הרגעי הזה עשוי לעודד את מצב רוחו, כל עוד הוא מבין שהוא לא באמת כשיר לבנות קן אהבים חדש מן היסוד, ומתאם ציפיות עם עצמו (ועם הפרטנר) מראש.   

מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לקום מהנפילה, ולא להרגיש שבכל פעם שאנחנו רוצים לפתוח פרק ב' עננה כבדה מרחפת מעלינו, מציבה אותנו במסך עשן ולא מאפשרת לנו להתקדם? אנחנו יכולים להתחיל בלסלוח לעצמנו על עצם היותו של האקס קיים בין קירות ליבנו. ביום בו נופל האסימון שדפים חדשים נפתחים גם אם נרשם בהם כבר בעבר, שלבבות מצולקים עדיין ממשיכים לפעום, היום שניתן לגיטימציה למחשבות בהקיץ, חלומות ומחשבות סרק (כמובן בגבול הטעם הטוב) ונפסיק כל כך לפחד מהן,  זה יהיה היום בו נוכל להתחיל מחדש.

הצעד הבא הוא מסע כנות בינך לבין עצמך: שאל את עצמך האם אתה יכול לעמוד בפרידה סטרילית אמיתית. כזו שלא כוללת טלפון "מזל טוב" ביום ההולדת ("כי אני עדיין מאוד מכבד אותו" כבר לא תופס) ואפילו לא חברות בפייסבוק (אני בטוח שבדור שלנו האתגר גדול מתמיד)- אם אתה מסוגל לכך, ולא רק בתיאוריה, אתה כבר על דרך המלך.

עכשיו כל שנותר לך הוא לחזור למעגל המחפשים עם כוחות מחודשים. ייתכן ועם שחיקה קלה, ואולי כמה שריטות, יד שניה כמו- חדשה. עתיר ניסיון שרכשת, אתה יודע טוב יותר מה אתה מחפש ומה עושה לך טוב. אתה בוגר יותר, מצויד בחוכמה ודיוק בלתי מתפשר שאינך זוכר שהיו שם לפני. זו בעצם מתנת הפרידה שהעניק לך האקס אז כשחתחתם, הטובה ביותר מכל המתנות שאי פעם נתן לך, ואתה, שהתעסקת באבל, בכלל לא הבחנת בעצם קיומה.