אילוסטרציה. צילום: Jeff Kubina, Flickr.
גל קולוג. צילום: צילום אישי.
עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

לחצות את השנתיים ולהישאר בחיים, ביחד

מזל טוב. מצאתם אהבה. מתחיל שלב המחול המטורף הזה, האחד מתקרב, והשני מתרחק, הופכים תפקידים, האחד מוביל, השני מובל, מתנסים בצעדים הטובים ביותר לשניכם, מוצאים את הקצב הנכון. ואז, ברגע הכי אופטימי, הכל מתחיל להתקלקל. גל קולוג תוהה למה ישנם כל כך מעט קשרים ארוכי טווח בקהילה שרק מחפשת אהבה ואיך אפשר לחצות את מחסום השנתיים שנדמה שכל כך הרבה אנשים מתקשים בו

"רוצה לחיות איתו לנצח
אז ודאי אשא לבטח אותו לבעלי
נחיה כמו בעל ואישה"

חלומו של כל הומו מצוי בשלוש מילים: חיי אהבה יציבים. לא מתחת ולא מעל, ובלי שום סטיית תקן. חיי אהבה. זוגיות. שותפות. תקראו לזה איך שבא לכם. אנחנו חותרים לחיי אהבה יציבים, כי כשאנו משיגים אותם אנחנו תופסים שתי ציפורים במכה אחת: אנחנו קוצרים את הפירות מעמל החיפושים הרב שכמעט וכבר קרסנו תחתיו, ובנוסף, אנחנו מראים לעולם "הנורמלי" בחוץ: "הנה, תראו אותנו, זוג גברים שמנהל משק בית משותף לפי כל הכללים ההטרוסקסואליים הנוקשים שהכתבתם אתם. העמדנו אתכם על טעותכם, פרימיטיביים".

עול החיפוש הוא בור ללא תחתית, מה כבר בחור בן 24 יכול להוסיף לגביו שכבר לא נאמר? תקראו לו "אטרף", תקראו לו "קהילה קשה", לכל אחד מכם סיפורי חיפוש ארוכים ומייגעים, מהולי זיעה, רגשות אכזבה ותסכול, אך ברגע שראית את האור בקצה המנהרה והגעת למנוחה ולנחלה, אתה נחשף לראשונה לזכות (או חובת?) ההוכחה. שהיא דרייב ראשון במעלה. עושה לנו טוב לזמזם לעצמנו בראש את "אני ניצחתי" של אינטרנשיונל ולסרוק תמונות שלנו עם בן הזוג לאורך השנים בתנוחות דביקות במיוחד. הערך המוסף הזה של שירות לקהילה שנלווה לכל אחד מבני הזוג שבזוגיות ארוכת טווח, הוא רק עוד נדבך שולי אך מלכד, לולאה נוספת שקושרים סביב החבילה ששמה "זוגיות הומוסקסואלית/גברית".

Now that we found found love. What are we gonna do with it?

מזל טוב. מצאתם אהבה. מתחיל שלב המחול המטורף הזה, האחד מתקרב, והשני מתרחק, הופכים תפקידים, האחד מוביל, השני מובל, מתנסים בצעדים הטובים ביותר לשניכם, מוצאים את הקצב הנכון. זהו השלב המעניין ביותר, הוא דורש אנרגיה בלתי נגמרת, והוא מלא חוסר וודאות ששומרת אותנו ערניים לכל אורכו. כמו שני חוקרי חלל כשהגלקסיה פרושה לפניהם, רק להושיט יד ולקחת. כשנגמר המחול המטורף, מתחילות לרדת קליפות. שכבה שכבה, דברים עמוקים יותר נחשפים. צלקות או סימנים שמוטבעים בבן הזוג שהיו סמויים מן העין במהלך הריקוד המטורף פתאום נגלים לעינינו. אם השלנו את השכבות, ושנינו נותרנו עומדים באותו מקום, כנראה שלאהבה הזאת ערך רב בעיני כל אחד מאתנו. לשלב הבא אני אוהב לקרוא "פעם תורי ופעם תורך לאהוב", והוא כבר הרבה יותר מחובר לקרקע: מצאנו את הקצב הנכון, גילינו את המורכבות שטמונה בין הרבדים של הפרטנר, עכשיו כל שנותר לנו הוא "לתפקד" בתוך מה שאנו מכנים "אהבה". וכיוון שברור לכולנו שאהבה היא עבודה במשרה מלאה, נוח לפצל זאת למשמרות: כשהאחד עסוק בעבודה עד הראש השני ידאג לארוחות ערב בבית, וכשהשני מפוטר מעבודתו במפתיע האחד יביא את הלחם הביתה בלי לומר על כך מילה. משמרות.

ואין לי בעיה עקרונית עם משמרות, כי בין משמרת למשמרת עפים גיצים מדיי פעם. אתה נזכר למה בדיוק התאהבת בבחור הזה, ומהו בדיוק הדבק המלכד השקוף הזה ששומר על האריזה כל כך צמודה. הבעיה מתעוררת כשהגיצים לא מספיקים לך. אתה נזכר במחול המטורף שרקדתם בהתחלה ותוהה האם עדיין תצליחו לעמוד בקצב כיום. עכשיו, כשצלקות נחשפו במלוא עירומם, אחרי שהסתכלנו בעיניים וכמעט לא נותר שום דבר חדש לגלות, ונראה שאנחנו מכירים את החבר יותר מאשר את עצמנו.
הרומנטיים מבנינו עוד יקוו שהרקדן שהכירו בהתחלה יגיע מדיי פעם לעוד סיבוב אחד לזכר הימים הטובים, הפרגמטיים יותר יחפשו ריגושים חדשים (לא התכוונתי לשדות זרים), אתגרים חדשים להציב לזוגיות, חוויות חדשות לצבור. פתאום תמצאו את עצמכם בצניחה חופשית או טיול למקום אקזוטי שלא דמיינתם שתבקרו בו, ובעצם למה לא? אתם נלחמים על האהבה, ובמלחמה כל האמצעים כשרים.

So deep in my daydreams"
But it's just a sweet, sweet fantasy, baby"

עצור לרגע ותן לעצמך תשובה מספרית לשאלה הבאה: כמה זוגות אוהבים אתה מכיר שנפרדו כי "הקשר עמד במקום"? "שיעמם"? או "לא התקדם"? נשמע לכם מוכר? איך יכול להיות שאחרי כל המכות שעברנו, שגרה היא דווקא הקשה ביותר? למה אנחנו כל כך אחוזי תזזית ולא מוכנים לקבל את הסטטוס קוו הזה? חיים, מתקיימים, נאמנים זה לזה, אולי זו בעצם תמצית האהבה כולה, אין יותר למה לצפות, ואין ממה להתאכזב. הרי זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מרגישים את הזמן עומד מלכת. פגשנו אותו במהלך שמירה ארכנית במהלך השירות הצבאי, ולא העלנו על הדעת להפקיר את העמדה, הרגשנו אותו במהלך התואר, אבל לא הפסקנו באמצע, ולפעמים אנחנו מרגישים בו יום יום במקום העבודה, ולא התפטרנו כבר 30 שנה. למה היד כל כך קלה על ההדק כשמדובר בזוגיות?

האם ייתכן כי אנחנו ההומואים מכורים לאשליה של סרטי הפורנו, של הריגוש הבלתי פוסק בחיים מלאי הפתעות, אקשן וחיי מין תוססים, וכשהזוגיות שלנו לא מספקת כאלו, אנו מאבדים עניין ומתחילים להתגעגע מעט לשלב החיפוש בדיוק כמו שמצפים מאיתנו חברינו הסטרייטים? -ייתכן. ואולי אנחנו באמת דור אחר. תוצר של תרבות שפע בלתי נדלית, אנשים שאוחזים בשאיפה הבלתי פוסקת למהיר יותר, עשיר יותר, משודרג יותר- טוב יותר. איך אפשר לצפות שאנחנו, שגדלנו (ואני לא מגזים עם "גדלנו") על ברכי אתרי היכרויות ורשתות חברתיות אל תוך עולם חטטני וחשוף כל כך, לא נחיה בהטרדה המתמדת שמא קיים ה"טוב יותר" במרחק נגיעה מכאן. זאת, יחד עם הגיצים שהולכים ופוחתים, שרידי המחול המטורף שרקדנו עד לפני כמה שנים עם בן הזוג, הם כבר מתכון לאסון, שאני לא יודע אם הדור הכ"כ חכם אך מתוסבך שלנו, כבר המציא את החיסון המתאים בשבילו.

עד שימצא אחד כזה, ככל הנראה נמשיך להיות חלק מקהילה שהיא מרבד שלם של פרטים-פרטים, שמדי פעם נושקים קלות זה בזה, מתנגשים, מי ליותר זמן מי לפחות, רובם הגדול נפרד חזרה, והפרטים ממשיכים לשוטט בחלל עצום בחיפוש אחר ההתנגשות הבאה. הקומץ הזעיר שחובר בחוזקה ועמיד בפני תלאות הזמן הוא שישאר עבורנו מקור השראה, וההוכחה לכך שחיי אהבה יציבים אפשריים גם במחוזותינו.

מוקדש באהבה למחפשים התמידיים.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...