גרפיטי בכניסה לירושלים
אמנות רחוב בכניסה לירושלים. מחזירות את השליטה למרחב הציבורי - שהוא גם שלנו. צילום: אלינור דורי, פייסבוק.
עוד בתרבות ובידור
 >  > 

זו השעה לגרפיטי גאה

יש כאלו שרואים בזה ונדליזם. אחרים רואים בזה אמנות. אני רואה בזה צעקה כנה לעולם שלא מוכן להקשיב. שלא רוצה לשמוע. שמסרב לראות. מגיל צעיר אני מאוהבת בגרפיטי, כאמצעי ביטוי רדיקלי ומשחרר למה שאי-אפשר לומר במילים

אני זוכרת את הגרפיטי הגאה העברי הראשון שראיתי בחיי. זה היה בצילום ארכיוני של גזיר עיתון מבית אריאלה, והוא אמר "תנו לדייל להתרומם אל-על". זה הצחיק אותי מאוד. 

באותן שנים הייתי תלמידת תיכון, וחיפשתי כתבות לצורך עבודה שתכננתי להגיש בבית הספר. היו לי הרבה ויכוחים עם ההורים שלי, שלא ממש הסכימו לי לכתוב על "האנשים האלה", ולא הבינו למה אני - בתור סטרייטית למהדרין - צריכה להתעסק "בהם" כל הזמן. אני גם זוכרת את הפרצוף שהמורה שלי עשתה, כשאמרה "אולי יש לך נושאים יותר נוחים לכתוב עליהם" ואפילו את יועצת בית הספר (!) אליה הוזמנתי (!!) לשיחה, כדי לוודא שאין לי בעיות בבית ושאני לא - חלילה - מעדיפה בנות או בעלת נטיות אובדניות (כן, זה מה שהיועצת אמרה).

והכל בגלל שרציתי לכתוב עבודה במדעי החברה, על הומואים ולסביות.


צילום: Daniel Kruczynski, Flickr.

כבת 17, רגע לפני 18, היה לי קשה להסביר למה רציתי לכתוב דווקא על הומואים ולסביות. לא, זה לא היה בגלל שרציתי לעשות "דווקא", אמא, ולא, זה לא בגלל שאני "חייבת לעשות בושות", אבא. זה היה בגלל שהרגשתי איזה חוסר שקט פנימי כזה, מעין זעם שקשה לעצור, על זה שיש בעולם אנשים שחיים בארון, שנרדפים, שמוצאים להורג במדינות מסויימות ו"סתם" חוטפים מכות מדי פעם באחרות, שלא יכולים להתחתן או להביא ילדים או אפילו לתרום דם. 

הייתי תמימה מאוד, והיה לי חשוב לבוא ולומר את מה שאני חושבת. והיה לי גם הטימטום (או התמימות, שבתכלס זה כמעט אותו דבר) לחשוב שאני אוכל לעשות שינוי, אולי לא עולמי, אולי לא מדיני, אולי אפילו לא עירוני, אבל לפחות בבית הספר שלי, בכיתה שלי. 

גרפיטי גאה
צילום: istolethetv, Flickr.

בסוף כתבתי עבודה על "עמדות של צברים כלפי יוצאי ברית-המועצות". הלחץ החברתי ניצח. המורה ניצחה. היועצת המוטרדת שתהתה אם אני לסבית, ניצחה. הורים שלי ניצחו. אני הפסדתי. 

מאז אני עדיין מסתובבת עם התחושה המחורבנת הזו בבטן. שוויתרתי. שנכנעתי. שהתקפלתי. שמחקתי את עצמי. את הרצונות שלי. את האמונות שלי. שמכרתי את עצמי בזול, רק כדי לעצור את שטף ההתנגדות הזה. אפילו היום אני כועסת ואני מבואסת ואני נעצבת כשאני חושבת על זה.


צילום: Luisangel, Flickr.

אבל דבר אחד נפלא יצא מהכל. בכל פעם שאני נתקלת בגרפיטי קווירי אני מחייכת ונזכרת בסו-קולד מרד נעורים שלי, ובאיך ויתרתי. זה גורם לי להילחם יותר חזק, בצורה יותר קולנית, בנחישות רבה יותר. זה גורם לי לחייך. זה מוכיח שלא משנה כמה ינסו למחוק את הקהילה או את התומכים בה, תמיד יש דרך לצאת החוצה. תמיד אפשר לפרוץ, לומר את מה שאנחנו חושבים, את מה שיש לנו על הלב. 

יש כאלו שרואים בזה ונדליזם. אחרים רואים בזה אמנות. אני רואה בזה צעקה כנה לעולם שלא מוכן להקשיב. שלא רוצה לשמוע. שמסרב לראות.

גרפיטי גאה בסן פרנסיסקו
צילום: torbakhopper, Flickr.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...