דנה פלג. צילום: שני כהן.
עוד בספרים
 >  >  > 

הרגע בו ידעתי שאני קדושה

מקבוצת הקריאה הקווירית דרך המסיבות המחתרתיות, מאירוע הוויגסטוק שהפך להפגנה ועד מצעד הגאווה הראשון שהיכה אותה בתדהמה וגאווה. דנה ג. פלג חוזרת לתחנות החשובות בהיסטוריה שלה - ושלנו - ומספרת על תהליך היציאה מהארון שעברה ישראל בעשורים האחרונים

אני זוכרת את הרגע בו ידעתי שאני קדושהזה היה אחד הרגעים העוצמתיים ביותר שחוויתי בחיי, הרגע בו התחלתי לקרוא את השיר שהתפרסם על שער "הזמן הורוד" ביולי 1998. לא, לא אותו רגע עצמו אלא רגע אחריו, הרגע בו הרגשתי שהמלים פועמות בי, ושאני חייבת למצוא עט ולהתחיל לכתוב אותן, לשים אותם על דף לפני שיתפזרו למקומות אחרים ויאבדו. כך באותו רגע, בלי לחשוב, כתבתי את "קדושה" על גבי השער של אותו גליון שאחזתי בידי. זה לא היה הרגע העוצמתי היחיד באותו קיץ תל אביבי חם ולח ודביק. היה מצעד הגאווה הראשון, וארועי הויגסטוק, והניצחון של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון. בעצם, השיר הזה התחיל להיכתב הרבה לפני כן.

הוא התחיל במסיבה אחת בבית הקפה "תמול שלשום" בירושלים, לפני כמעט עשרים שנה, בסוף דצמבר 1994. באותו רגע הבנתי שני דברים: האחד, שיש דבר כזה ביסקסואליות – ושזה בסדר להיות כזאת! נשמע כמעט מובן מאליו, לא? זהו שלא, עדיין לא. מאותה רגע אי אפשר לעצור אותי: אני בועד של "העשירון האחר", תא הסטודנטים באוניברסיטה העברית בה למדתי אז, ואני מצטרפת לקבוצת נשים ביסקסואליות ולסביות שנפגשת במרכז הפמיניסטי "קול האשה", גם הוא בירושלים. שנה אחר כך, אני כבר פעילה ב"קל"ף" בירושלים עדיין, ונוסעת מדי שבוע באדיקות לפגישה של קבוצת הקריאה הקווירית באוניברסיטת תל אביב, שיסדו והנחו מיקי גלוזמן, אייל גרוס, עמליה זיו ודפנה הירש, קבוצה שפותחת לי את הראש, ומשנה לי את זווית הראיה לחלוטין, קבוצה שבה אני לומדת את אדריאן ריץ' ומגלה שגם אני חלק מרצף לסבי רגיש והיסטורי ארוך, שבה אני קוראת את ג'ודית באטלר ומבינה שמגדר זה ממש לא מה שידעתי, אפילו כפמיניסטית.

זה לא הגלוי היחיד. באביב אחרי היציאה שלי מהארון, אני הולכת למפגש על מכשפות עם איימי גינזבורג ב"קול האשה". מה שנשמע לי כמו מפגש על נושא היסטורי, מתגלה כארוע בו אני מגלה שיש מלים לתחושות נטולות מלים, שהרגשתי כבר שנים. כי אותן מלים הוסתרו ממני, ואני חשבתי שיש רק דתות פטריארכליות, שסוגדות לאל שבו ובצוויים שלו מעולם לא האמנתי, אל זכרי ואלים שמדכא כל מה שמסביבו, שדתות פגאניות הן מפגרות ופרמיטיביות. איימי נתנה לי מלים לתחושה, שאני קדושה, שהגוף שלי קדוש, שהמחזור שלי קדושה. שאני אלה, שאני חלק מהאלוהות, מהיקום, מהאדמה. שלתרבות הפטריארכלית קדמו 200,000 שנים של תרבות מטריצנטרית, שוויונית, שונוס מוינלדורף היא לא נערת פין-אפ, אלא אלה של ממש, ולא אלה רחוקה ועליונה כמו אותו אל, אלא קרובה ומוחשית, בתוכי ממש. גיליתי דת שמקדשת את האשה, בניגוד לדתות השמיים, דתות האל האחד החזק, שמבזות אותה, שמתייחסות אליה כאל עפר הארץ. משהו התעורר בי, משהו עמוק שהיה רדום, אולי במשך יותר מתקופת חיים אחת. ועכשיו אני טורפת את החיים בעוצמה הזאת שלא הכרתי, והאלבום הראשון של "המכשפות" הוא הפסקול שלי. החיים קדושה. אני קדושה.

משהו נפלא קורה, גם בתוכי

בתוך כל זה, עוד משהו נפלא קורה לי: אני מתחילה לכתוב סיפורים קצרים. גם זה, כמעט בלי להרגיש. שורה נכתבת ויש לה המשך, וההמשך מגיע בכל מיני מקומות בלתי צפויים. הסיפורים נכתבים בעוצמה, בהתרגשות, בשמחה, מתוך כאב עמוק, כמעט בכל מצב נפשי, בכל סיטואציה אפשרית. אני בוראת את הקול שלי מחדש, וזה לא רק הקול שלי, זה קול של שיותר ויותר נערות ונשים שלא מוותרות על הקול שלהן.

כש"תאנים אהובתי" יוצא לאור אני מתחילה לקבל מנשים תגובות חמות, מפרגנות, ובעיקר מלאות תודה. אבל זה יקרה רק בשנת 2000. בינתיים השנה היא 1996, ויחד עם הסיפורים, אני מציעה לעפרה מזרחי, עורכת "את" דאז לכתוב טור אישי על חיי בקהילה. כל טור שהתפרסם לא היה אלא סיפור קצרצר שלקוח מחיי האישיים, בתחילה כסטודנטית ואקטיביסטית רווקה, ואח"כ בזוגיות, ואפילו על ההריון והלידה כתבתי שם. הוא התפרסם עד הרגע שבו ההחלטתי לעזוב, עשר שנים וכמה חודשים מאוחר יותר. עד היום מגיעים אליי הדים ממנו, ממי שהיו אז ילדות ונערות, וקראו אותו בגניבה, מאמא שהבינה בעקבותיו משהו על בתה, מזוג נשים בארון שזה היה המקום היחיד בו נמצא להן קול, בו הרגישו שמותר להן. שגם הן קדושות.

באותה שנה מתחילה ענולה שמיר, (שאותה הכרתי כבר מהרצאה שנשאה ב"עשירון האחר" ומפסטיבל הסרטים ההומו-לסבי שניהלה בסינמטק הירושלמי) לביים, יחד עם עדה בורקו, את קובצת התיאטרון של קל"ף, "זו-שואו". בהתחלה אנחנו המון נשים, אבל כעבור כמה פגישות מתגבשת קבוצה שכוללת בין השאר את מיכל עדן, ועוד כמה חברות טובות שתמיד יהיו חלק מהקהילה שלי. מיכל משחקת במחזה קצר שאני כותבת לפי הסיפור השני שכתבתי (שיצא לאחר מכן ב"תאנים אהובתי"), "הריסון פורד ומשפחת קרן המורחבת". אני רואה את המלים שנולדו מתוכי אל הנייר, קורמות עור וגידים, בשר ודם (את התהליך תיעדה שלומית ברסלר, בספרה עדיף להיות צרודה מאשר אילמת).. המחזה הקצר שיצרתי לפי הסיפור עלה בהצגה שלנו בכנס קל"ף הראשון, שהתקיים ברמת אפעל כעבור כמה חודשים. האולם היה מלא נשים שהבינו בדיוק על מה כל שורה מדברת, והן החזירו לנו בתשואות. זה היה הקהל שלי, הקהל שאליו רציתי לכתוב. עוד רגע עוצמתי, רגע קדוש.

בספטמבר 1997 אני נוחתת בתל אביב, ועוד לפני שפרקתי את הארגזים אני ממהרת לפגישה של קבוצת הקריאה הקווירית בבית מעברו השני של גן מאיר. דירת השותפים שבה אני מתגוררת הופכת מהר מאוד לדירה להט"בית, כמעט כל מי שאני מכירה בתל אביב הוא חלק כזה או אחר של הקהילה, אני בהיי תמידי שרק מצב חשבון הבנק שלי מסוגל להעכיר. אני מוצאת עבודה כמדריכה בבית ביאליק, מרחק גרם מדרגות מדירת השותפים הקווירית שלי בטשרניחובסקי (מספר 15, דירה 6). למחרת הלילה שבו ניצחה באירוויזיון שכנתי מצדו השני של גרם המדרגות, אני מספרת בהתרגשות על הארוע ההיסטורי לקבוצת ילדים שבאו לבקר בביתו של המשורר הלאומי, ותוהה ביני לבין עצמי למה בדיוק התכוון המשורר בשירו "פרח עציץ".

הרגע בו נמאס לנו להיות דומים, דומים, ולא מפריעים

חודש לאחר מכן, אולי פחות, בארוע הויגסטוק בגן העצמאות, מודיע אחד המארגנים שצריך לסיים, כי התקבלו תלונות מצד אורחי המלון. זעם עצום ניצת בקהל, אנחנו לא מסכימים, יוצאים מהגן, נאספים בחוץ, אנשים עולים על מכוניות, מניפים דגלים, המשטרה לא עוצרת, לא מתערבת, אולי לא צפתה התארגנות שכזאת. זה זעם של שנים, זעם על אפליה, על נידוי, על כל הפעמים שבהם נאלצנו להתחבא. זעם קדוש. מאוחר יותר יגיד לי יאיר קידר, אז עורך "הזמן הורוד" וידיד ותיק משפט שלא אשכח: "די, נגמרה תקופת ה'קבלה'". למה אתה מתכוון, אני שואלת ואז מבינה: נגמרה התקופה שבה ניסינו לחזר אחרי המיינסטרים, להתקבל, להיות נחמדים, להיות דומים, לא להפריע. עכשיו אנחנו רוצים להפריע.

אחרי עוד כמה שבועות אני מתייצבת במצעד הגאווה הראשון, באותו מסלול שבו צעדנו בויגסטוק, רק הכוון הפוך: מהעיריה לגן העצמאות. אני לא מאמינה למראה עיניי, למראה כל האנשים שצועדים להם בחופשיות. זו לא מסיבה מחתרתית ב"זמן אמיתי" ברחוב אילת, לא מפגש קבוצתי בבית האגודה ברחוב נחמני, אפילו לא מסיבה לילית בגן מאיר. זה מצעד שעובר ברחוב באור יום, בגאווה. דגלי גאווה יתנוססו על עמודי החשמל לכל אורך אבן גבירול שבועות לפני המצעד השני ב-1999, שנה אחרי שכתבתי את "קדושה", והלב שלי יתמלא שמחה למראיהם. בשנת 2000 כבר אצעד לסירוגין בגוש של "כביסה שחורה" ובזה הקטן, נטול המשאית של קל"ף והספקות כבר יסתננו פנימה, האם זה באמת מה שרצינו.

למראית עין, היום נדמה שבתל אביב, לפחות, השגנו הרבה. מרכז גאה, כנס לימודים להט"בים מדי שנה, לימודי מגדר בכל אוניברסיטה, מצעד ענק, קו מידע וסיוע שפועל מדי ערב ("יש עם מי לדבר" 03-6205591), תהל"ה (תמיכה להורי הומואים ולסביות) בכל עיר כמעט. ואני יודעת שיש עוד הרבה מה לשנות. ואני יודעת שמקומי אינו במצעד הזה, הענק, והממוסחר כל כך, גם אם יצעדו בו מיליונים. אני מבינה את הצורך בקבלה, ורואה גם את מי שבשם הצורך הזה מדירים את מי שבעיניהם לא מתאים למיינסטרים. ואני בוחרת במצעדים הקטנים, בארגונים שנמצאים מחוץ למרכז, בשפה הפחות מיינסטרימית שהם מציעות. כולם, אבל כולן – קדושות. 

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...