מדים צבאיים
צילום אילוסטרציה. צילום: Maxim B, flickr.
אילן שיינפלד. צילום: עדי נס.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

מכתב לחייל בשירות סדיר

הפעם הראשונה הייתה בשעת לילה מאוחרת, בחדר שלי, בבסיס עלייקה, ברמת הגולן. שמעתי פתאום קול פנימי האומר לי ליטל את קנה האם שש עשרה שלי, להכניסו אל פי ולירות בתוכו. מאז הסתובבתי כל השנים עם המוות שלי מקופל בתוך שקית. יחד איתו, תמיד השתמר בתוכי איזה זיק קטן של הבנה, שישנו אור בקצה האופק, שהחיים אינם מסכת אטומה וגמורה של קשיים, שישנה בהם גם תקווה, ושעלי רק לחפש אחריה / טור אישי

הפעם הראשונה הייתה בשעת לילה מאוחרת, בחדר שלי, חדרו של שליש המחנה, שהיה משרדי וחדר השינה שלי גם-יחד, בשורות בנייני המפקדה, במפקדת חטיבה 188, בבסיס עלייקה, ברמת הגולן. שמעתי פתאום קול פנימי האומר לי ליטל את קנה האם שש עשרה שלי, להכניסו אל פי ולירות בתוכו.

ככל חייל שגויס באותן שנים ושירת ביחידה קרבית, ואני מניח שכך הדבר עד היום, מיד עם קבלת הנשק מן הנשקייה בבסיס נאמר לי, שמעתה ואילך הרובה הזה הוא חברי הטוב ביותר. עלי להיות איתו בכל מקום ובכל זמן, ולעולם לא להפקירו במקום כלשהו. עלי לשמור עליו כעל בבת עיני, מפני שאם אמצא בלעדיו אועמד לדין על הפקרת נשק. יתר על כן, ייתכן כי ייפול לידיים עוינות.

זה היה רובה אם שש עשרה ארוך, כלי מסורבל. אבל רצחני. תת מקלע עם קצב אש לא רע בכלל. ואני שמתי אותו על כתפי, ונשרכתי עימו בכל מקום ברחבי הבסיס ומחוצה לו. לחדר האוכל, למרפאה, למקלחת, לשירותים.

בלילות הייתי ישן איתו צמוד לגופי, כרוך עליו ברצועתו, מתחת לשמיכה הצבאית, או בתוך שק השינה שלי. כי היה ברור לי, שאמנם, אסור שאיש ייקח אותו ממני או ימצא אותי בלעדיו.

אבל עד לאותו רגע, שבו קול פנימי בתוכי אמר לי לירות בעצמי, לגמור עם כל זה, עם החיים האלה, עם הטלטלה הרגשית של מתבגר ועם תלאות השירות הצבאי, לא נתתי את דעתי על כך, שחברי הטוב ביותר הוא כלי קטל, ושלא רק את מותם של אחרים אני נושא אתי לכל מקום, אלא גם את מותי שלי.

באותו רגע קשה, בחדרי ברמת הגולן, התחברו אצלי יחד באופן העז ביותר תשוקת המוות והיראה מפניו. והחיבור הזה לא הירפה ממני מאז. כי באותו רגע הבנתי, שהפן השני של יראת המוות שלי, שתמיד הייתה גדולה מאוד, הוא התשוקה אליו. ולהפך. הפן השני של תשוקת המוות שלי הוא היראה ממנו.

מאז הסתובבתי כל השנים עם המוות שלי מקופל בתוך שקית. 

עלה נידף ברוח

בכתבי את הדברים האלה אני כבר בן חמישים וארבע. עברו מאז כשלושים ושש שנים, ועודני חי. סימן הוא, שכנראה עשיתי משהו נכון.

הייתי עלם רך נפש, צעיר חולמני, רגיש ופגיע, שהותיר בלב רבים מרואיו את התחושה כי הוא נידף ברוח, ועלול להיות קורבן נוסף בסטטיסטיקה של צעירים הפוגעים בעצמם במהלך שירותם הצבאי. אך כנראה ניחנתי גם במידה מסוימת של חוסן נפשי, שהספיק לי באותו רגע, כדי לקפוץ מן המיטה הצבאית שישנתי עליה, בחדרי ברמת הגולן, להותיר עליה את כלי נשקי, לברוח מן החדר החוצה ולנעול עליו את דלתו.

עמדתי מחוץ לחדר, על מרפסת הבטון המוארכת שהייתה בחזית המבנה, נשען על מעקה הברזל המשקיף ממנה אל הבסיס, הפרוש לעיניי בשעת לילה, קובץ של מבנים טרומיים אחידים במראה שלהם ובצורתם, שלכל אחד מהם צמוד מיכל סולר חלוד, שבאמצעותו מחמם תנור סולר לוהט את החדר, שאפתי לקרבי את האוויר הקר של רמת הגולן, אוויר קר ורווי לחות, ונשפתי אותי ממני בהבל פה קר.

למחרת היום גם חכמתי דיי כדי ללכת לחפש את א', קצין בריאות הנפש היחידתי.

הוא לא היה מוצב בבסיס דרך קבע, והיה מגיע אליו כמדומני אחת לשבוע. חדרו-משרדו היה במבנה הטרומי ששירת את המרפאה ואת קצין הרפואה החטיבתי.

א' היה גבר ממוצא מזרחי, מפוסל פנים. הוא היה סגן. על פי רוב לבש בגדי דגמ"ח, שהלמו את גופו וישבו היטב על כתפיו, על רגליו ועל ישבנו. האמת היא, שבכל הזמן שדיברתי איתו וחלקתי איתו את תחושותיי, והוא ישב והאזין לי, בכל הזמן שבו דיבר אלי במבע פניו הסמכותי ובקולו הרך, הייתי עסוק, במקביל לנושא השיחה שלנו, מידת הדיכאון שחשתי, הקשיים שנתקלתי בהם במהלך שירותי בצבא בכלל ובבסיס בפרט, דברים שאולי יוכל להקל בהם על שירותי – גם בדבר אחר לגמרי. בשאלה האם א' הוא הומוסקסואל כמוני, והאם יש סיכוי שישכב איתי.

על השאלה הזאת לא קיבלתי תשובה מעולם. 

א' נעלם מחיי כשם שנכנס אליהם, עם הגעתי אל הבסיס הזה, ברמת הגולן. אבל השיחות איתו עזרו לי בכמה מישורים. עצם החלוקה של הקושי הרגשי שחשתי אז הועילה לי, והרגיעה אותי במקצת. ייתכן שגם שוחח עם מפקדי הישיר, רס"ר בכיר, העמיד אותו על יסוד השבירות בנפשי והתרה בו לבל ימתח את הגבולות ביני לבינו יותר מדי.

מפלט מחיי היחידה

כך או כך, די מהר הצלחתי לייצר לעצמי מפלט מחיי היחידה, בנסיעות מיוחדות, בנות יום, לשלישות ברמת גן. גם בימים שבהם לא יצאתי לחופשת סוף השבוע, גם בזמנים שבהם היינו מרותקים לבסיס למשך שלושה שבועות או יותר, תמיד נמצא יום חמישי אחד, יום הסידורים שהיה נהוג בשלישות הראשית ברמת גן, שהייתי נוסע בו, השכם בבוקרו של יום חמישי, ולעתים אף בערבו של יום רביעי, באוטובוס מרמת הגולן לתל אביב, מגיע הביתה, לבית הוריי, רצוץ ועייף מנסיעה בת שעות באוטובוס המיטלטל בין קיבוצי הגולן ובסיסיו, דרך עפולה, עד תל אביב, מבלה למחרת את היום בהתרוצצות בין משרדי השלישות, בהם היטבתי להשיג בעבור חיילי המפקדה שהייתי ממונה על שיבוצם במצבת כוח האדם, על קידומם המקצועי והאישי ועל הטיפול ברווחתם דרגות, קורסים והשתלמויות שונות, דרגות ותק ועוד, ואז נפרד מהוריי ועולה שוב על אוטובוס לרמת הגולן, או מרוויח סוף שבוע ארוך, שבסיומו, ביום ראשון בבוקר, הייתי מתייצב כמו כל החיילים הקרביים ברחבת הסינרמה בתל אביב, ועולה בה על הסעה לבסיס שלי, ברמת הגולן.

בשיחות בינינו א' הציע לי כמה פעמים חופשה בת שבוע, על חשבון הפז"מ, של התרגעות במקום מיוחד. נדמה לי שקרא לו ר"מ 2. "כדאי לך," אמר ברוך, "זה מקום נחמד מאוד, וחיילים באים לנוח בו."

"אתה מתכוון לאשפז אותי?" שאלתי.

"חס וחלילה," הכחיש, "רק לשלוח אותך לשם כדי לנוח. תחזור לעצמך ואז תחזור הנה."

סירבתי. לא רציתי שתיק השירות הצבאי שלי יוכתם בעובדת אשפוזי במקום כלשהו. חששתי שמידע כזה עלול לדלוף בעתיד למעסיקיי ולגרום לי נזק. יתר על כן, לא חשתי שאני זקוק לאשפוז. נסיבות השירות הצבאי שלי, תחת פיקודו של רס"ר בכיר, שהנהיג היטב את מחנה מפקדת החטיבה, אבל לא הצטיין ברוך-לב או בחמלה יתירה, היו קשות, ואני לא חשבתי, שעלי להיות מאושפז בגינן. אם כבר, על הנסיבות להשתנות. לא אני.

השירות הצבאי היה לי קשה. היו ימים, שהייתי חוזר הביתה לחופשה קצרה, נכנס לחדרי, ולא מצליח למצוא את מקומי בו. החדר, שכל ימות נעוריי היה לי קן ומפלט, נהיה לי פתאום מנוכר, כפי שבית הוריי, והוריי בעצמם, נהיו לי רחוקים ומנוכרים. חשתי שאינם מבינים אותי, שאינם יכולים להיות חלק מעולמי הפנימי ואינם יכולים להבין למצוקותיי.

הייתי קם ונמלט החוצה. הולך לפגוש חברים, או לבלות עם עצמי באיזה פאב. שותה כדי להשכיח מעצמי את קשיי השירות, או את קשיי ההתבגרות. מנסה לעמעם באמצעות האלכוהול את תחושות העוינות והניכור שחשתי כלפי סובביי, כלפי העולם, ובעיקר את תחושת הבדידות, הריקות הרגשית הזאת, הידיעה שחיי משועבדים למסגרת נוקשה, חיצונית, שאינה רואה את ערכי כאדם. מסגרת ששובצתי בה בתפקיד, ועלי לשאתו בה עד סיומה. אך התפקיד הזה אינו מעיד כהוא-זה על טבעי כאדם.

ועם זאת, למדתי הרבה במהלך שלוש השנים האלה. למדתי מקצוע צבאי, למדתי להתמודד עם סמכות ולהפעילה כלפי הכפופים אליי, למדתי לארגן את סדר יומי וזמני בהתאם למשימות שהוטלו עלי או שנטלתי על עצמי, כדי לבצע את תפקידי בצורה הטובה ביותר שיכולתי, לרווחת חייליי, למדתי לשרות עם בני אדם, לקבלם על היופי ועל הכזב שבהם, על חברותם ועל עוינותם, ומתוך כל אלה למדתי גם כמה דברים על עצמי. על חולשותיי ועל חוזקותיי, על ייאושי ועל שמחותיי, ובעיקר על מידת החוסן הפנימי שלי כאדם.

הכי חשוב: לדעת לבקש עזרה, כשצריך

חיי לא הקלו איתי. עברתי בהם הרבה מהמורות ותהפוכות, רגעי ייאוש ודיכאון, רגעי שמחה ושבר. אבל תמיד, גם ברגעים הקשים ביותר, ידעתי לבקש עזרה, כשהייתי זקוק לה, בצורת שיחות עם אנשי מקצוע או עם אנשים בוגרים שאני מחשיב את דעתם, ותמיד השתמר בתוכי איזה זיק קטן של הבנה, שישנו אור בקצה האופק, שהחיים אינם מסכת אטומה וגמורה של קשיים, שישנה בהם גם תקווה, ושעלי רק לחפש אחריה.

הדבר שהכי היקשה עלי את חיי, אבל גם העשיר אותם, היה הידיעה, שחוויתי בגיל מוקדם מאוד, כנראה כבר בגיל הנעורים, שהחיים כשלעצמם הם נתון – הוריי הולידו אותי אל תוך העולם מרצונם, מאהבתם – אבל שהחיים הם נטולי תכלית מצד עצמם, מלבד התמד החיים, וכי זה אינו כוח מספיק כדי להותירני בחיים. כדי להתמיד בהם ולחוותם עלי למצוא לעצמי תכלית, וכי תכליות החיים שאבחר בהן הן לגמרי שלי, הן פרי הכרעתי, ואין בהן אחת הטובה מפני רעותה, ובמובן זה כולן בדיה חולפת. אני יכול להמיר תכלית חיים אחת בחברתה, כלוליין המעיף כדורי משחק בין ידיו. גם אם אתפס למשך חיים מסוים לתכלית אחת, ייתכן שבזמן אחר אטוש תכלית זו, שעמלתי עליה ובתוכה לבלי די, למען תכלית אחרת. אבל דבר אחד היה ודאי לי כל הזמן – שעלי להתמיד בזה. שזהו לב-ליבם של חיי אדם. מציאת תכליות, חזון או מטרות חיים, ששווה לחיות למענם, מפני שהחיים כשלעצמם הם מתווה ריק, שאדם מקבלו מהוריו ומעם בוראו ועליו למלא אותו בתוכן בעצמו, מתוך בחירותיו.

הידיעה הזאת הייתה כרוכה בעבורי, משחר נעוריי, בעמדה מסוימת של פיכחון, של עמידה מן הצד והתבוננות בחיי ובחיי אחרים. לא פעם קשתה עלי. לא אחת עצרתי ושאלתי את עצמי בשביל מה, בשביל מה אני מתמיד כל כך במעשה שאני שקוע בעשייתו באותו זמן – שירות צבאי, לימודים, הקמת עסק או בניית זוגיות וניסיון לשמרה – אבל התמד פעולתי בתוך החיים, ובו גם העצירות הללו כדי לבחנם, לראות האם אני נמצא במקום הנכון לי, עושה את הדברים ההופכים אותי למאושר יותר מבעבר, הם שהעשירו את חיי, מילאו אותם בתוכן וגם העירו והאירו וחיזקו בי את האמון בעצמי ובעולמי ואת כוחות התקווה.

ביושבי כעת ובכותבי את הדברים האלה אני תיכף בן חמישים וארבע, אב יחיד לשני בנים בני שנתיים, שהבאתי בתהליך פונדקאות בהודו, תשוש ומאושר כפי שלא הייתי מימיי. אני כותב את הדברים האלה בשעה ארבע וחצי-חמש בבוקר, יושב, מעשן ומקליד על גבי המחשב הנייד, בחצרי, כדי שאוכל לעשן ולכתוב בו-זמנית.

הבוקר עוד לא עלה. חושך שורר בכול. אבל ציוץ ציפורים ראשונות כבר מרמז את בואו של היום החדש. בניי עוד ישנים. כלבתי שוכבת לרגליי, לפני שער הברזל הסוגר על החצר, מבקשת לצאת כבר החוצה, גופי כבר עושה סימנים שהוא מבקש להתרוקן, ואני מתבונן בימים ההם בקמיצת שפתיים, לא בחדווה גדולה, לא בייאוש גמור, בעיקר בשמחה שקטה, על כך שהימים ההם כבר מזמן מאחוריי. שירתתי בצבא שלוש שנים מלאות, השתחררתי משירות סדיר, עשיתי בו גם שירות מילואים פעיל. בסופו של דבר השתחררתי גם משירות מילואים, ונהייתי אדון לחיי.

היום, בגיל חמישים וארבע, אני מתבונן בכל זה מחויך. סבלתי לא מעט, למדתי מזה הרבה, בעיקר למדתי את כוח התקווה ואת עוצמתי כאדם. וזה מה שרציתי לומר לך כאן, חייל. יכול להיות שעכשיו קשה לך מאוד, יכול להיות שנשבר לך לגמרי, יכול להיות שאתה שומע את הקול הפנימי הזה שקורא לך לשים קץ לעצמך ולכול.

זכור רק דבר אחד: הקושי חולף, אבל החיים הם דרך ששווה לחיות אותה, מסע מרתק, שצופן בתוכו אינספור הפתעות, רגעי שמחה וקושי, עצבות ואושר. מסע שכדאי לחכות למענו עד תום השירות. 

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...