דודו יצחקי
דודו יצחקי. צילום: זיו שדה.
עוד בתרבות ובידור
 >  > 

ללכת רחוק עם דודו יצחקי

"הנוער בודד כיום יותר מאי פעם ומוזנח במידה רבה מבחינת קבלת תשומת לב כנה ואמתית, נוער שמוקף במסכים שמבודדים אותו", מסביר דודו יצחקי, מוזיקאי שמתנדב באיגי ומוציא כעת אלבום חדש שמתכתב על החוויה שלו כהומו וכמתנדב העובד עם בני-נוער גאים. דור אברהם שוחח איתו על יצירה מוזיקלית וגאווה

ישבתי עם דודו יצחקי, מתנדב באיגי ומוסיקאי לשיחה פתוחה על עולמו הפנימי והרקע המוסיקלי שלו, לכבוד צאת האלבום החדש שלו "ללכת רחוק". חלקכם אולי כבר מכירים אותו מהסינגל "לא בסדר" ששוחרר ביוטיוב ומשלב בתוכו עלבונות שכולנו שמענו בצורה הומוריסטית ובקצב Funk'y לחלוטין. יצחקי נע על המנעד שבין אופטימיות חסרת תקנה לעצב שגרם לי להבין שמדובר באדם שיודע מהי בדידות, והוא עושה הכל בכישרון מוסיקלי שירים מהכיסא גם את אחרונת הממורמרות.

איך נכנסה המוסיקה לחיים שלך?

נולדתי ברמת גן ולמדתי בתיכון בליך. מוסיקה הייתה בבית מאז ומעולם בבית מכיוון שאמא שלי מורה למוסיקה. היינו מקשיבים לתקליטים של ויוואלדי ולקסטות של דקלון באותה נשימה. אמא שלי הייתה יושבת לעתים בשעות אחר הצהריים לנגן קצת על הפסנתר וזה היה הרגע הכי יפה שלי ביום. כך, שכשהגעתי לכיתה ב', התחלתי ללמוד לנגן על פסנתר ומאז המשכתי להתאמן ולנגן.

לאחר הצבא נסעתי להולנד ולמדתי במגמת פסנתר ג'אז במשך חמש שנים באקדמיה למוסיקה באוטרכט. אחר כך חזרתי לארץ וסיימתי תואר שני בקומפוזיציה באקדמיה למוסיקה בירושלים ובמקביל הקמתי אתר בינלאומי ללימודי פסנתר אונליין ואני מורה לפסנתר כבר שנים רבות.

מה היו הצעדים הראשונים שלך בקהילה?

בגיל 17 יצאתי מהארון בפני המשפחה שלי אחרי שלוש שנים ששמרתי את זה בבטן והלכתי לראשונה למועדון גייז בתל-אביב. במיוחד זכור לי הצ'אפס. הצ'אפס היה מועדון קסום ומרתיע כאחד במרתף נסתר בשוק הכרמל. מכיוון שלקהילה אז לא היה מגוון של מקומות מפגש ניתן היה למצוא שם להט"ב מכל הסוגים, מהשכן בדלת ממול ועד דראג-קווינז נוצצות וגם אנשים מכל הגילאים מצאו הכול משיחה טובה ועד סטוץ ללילה סוער. כשהגעתי לשם הרגשתי שייך ובודד באותה נשימה, מפוחד ונועז, אבל הייתה שם מעין שותפות גורל שאני מתגעגע אליה היום כשאני הולך למועדונים.

דודו יצחקי. צילום: דנה מינס

אתה מתנדב באיגי כבר מספר שנים. למה דווקא שם?  

אני מתנדב בארגון הנוער הגאה מזה שש שנים. כשגרתי בהולנד אני זוכר שהבטחתי לעצמי שכשאחזור לארץ אתנדב. לא ידעתי למה, זאת הייתה תחושת בטן. כשהגעתי לאיגי סיפרתי לעצמי שיש לי הזדמנות לעשות תיקון לנער שבי שהזדקק לכמה עצות וסיוע בדרך אבל עם הזמן הבנתי שפשוט חיפשתי להשתייך למשהו גדול, למשפחה.

מעבר לתהליך שאתה עובר בעצמך כשאתה מתנדב עם נוער, נוצר באיגי בשנים האחרונות קשר קהילתי הדוק בין המדריכות והמדריכים.  יש רצון ליצור אלטרנטיבה קהילתית אמתית לנוער וגם למדריכות ולמדריכים עצמם, שתעניק תחושת בטחון ובית אמיתי להתגאות בו ולהשתייך אליו. הערכים שהקהילה הזאת מאמצת מדברים בין היתר על יצירת מפגשים משמעותיים ומקרבים בין כולנו. לכן ארגון הנוער הגאה מציע לדעתי למתנדבים שלו אלטרנטיבה שאין לה תחליף.

איך ההתנדבות השפיעה לך על החיים והאם השפיעה בפרט על העשייה המוסיקלית?

ההתנדבות באיגי השפיעה מאוד על המוסיקה שלי ועזרה לעצב את תפיסת העולם שלי. יש שיר באלבום הבכורה שנקרא אפ'חד, זה שיר שמדבר על נער שמציץ אל חלון הבית שלו בזמן שההורים שלו רבים. הוא מחכה שעות על העץ שיקראו לו ואף אחד לא שם לב אליו. איגי מעודד להסתכל על המציאות בעיניים ביקורתיות ולראות איך הנוער בודד יותר מאי פעם ומוזנח במידה רבה מבחינת קבלת תשומת לב כנה ואמתית, נוער שמוקף במסכים שמבודדים אותו. הבחירה לאמץ אג'נדה חברתית, לבקר את החברה על הניכור שבה כמו בשיר אפ'חד מושפעת בהחלט מחוויותיי בהתנדבות.

בנוסף הוצאתי שיר שנקרא "לא בסדר" שבו אספתי את כל כינויי הגנאי והקללות שנתקלתי בהם במהלך השנים. זה שיר שמדבר על הגבולות של גברים. ברגע שגבר שוטף כלים, בוכה או עוזר לאימא לנקות הוא נתפס כפחות גבר וזאת תובנה שהגעתי אליה בעקבות ההתנדבות בארגון.

שיר הנושא של האלבום, "ללכת רחוק", מדבר על היכולת להשתנות ולבחור לא להיות הקורבן אלא לעשות שינוי בעצמך, בסביבתך ולברוא לעצמך מציאות טובה יותר שזה דיבור איגיסטי לחלוטין(מלשון איגי)

 

המוסיקה שלך מאוד חריגה בנוף המקומי, מהן ההשפעות שלך?

לדוד שלי הייתה חוות סוסים. בקיץ הייתי הולך איתו לעבוד בקייטנות בכפר הירוק עם קבוצת נערים מהסביבה והולכתי ילדים על פוני. זה היה שווה את זה כי אחרי העבודה הוא היה מסיע אותנו לים עם הג'יפ שלו. היינו חבורה בחלק האחורי הפתוח של הג'יפ. הוא השמיע לנו את סטיבי וונדר, וויטני יוסטון, גלדיס נייט ואת שאר זמרי מוטאון לתפארתם בפול ווליום. בשבילי אלה היו רגעי חופש ואושר אמיתיים וזאת כנראה הסיבה שעד היום אני מושפע מ RnB ו-Fאנק כדי להמשיך לחוות את הרגעים האלה שהמוסיקה הזאת נותנת כמה שיותר.

ספר לנו על ההחלטה שלך לעשות דווקא פ'אנק.

אני לא אומן שעושה רק דבר אחר. בכלל, מה שמעניין אותי זה שלא יצליחו להגדיר אותי.

בין המלים, הסינגל האחרון שלי הוא צ'יל אאוט ואפ'חד, הסינגל הבא שבדרך מערבב רוק ומוסיקה אלקטרונית.

בשיר "לא בסדר" בחרתי ב-Fאנק כי השיר הזה הושפע עמוקות מגרובים של ג'מיריקווי וסטיבי וונדר ובכלל שאב השראה מהשיר Colored Spade משיער ששם נמצאים כל כינויי הגנאי לאפרו-אמריקנים. רציתי פשוט לעשות את הגרסה ההומואית של זה ולתת בראש.

דודו יצחקי. צילום: דנה מינס

מי הפיק עבורך את האלבום? איך הכרתם?

על האלבום "ללכת רחוק" עבדתי עם קובי פרחי שהוא מפיק בחסד, סאונדמן נדיר, מנהל את אולפני מצלול וחבר אמת.

קובי ואני הכרנו בצבא, הוא היה המפקד שלי בקורס מפקדים ועשינו דרך גם במוצבים בלבנון.

אני זוכר שסיפר לי שמנעו ממנו להיות המפקד הישיר שלי כדי שלא נשבור דיסטנס ונדבר על מוסיקה כל היום אבל זה לא כל כך עזר...

העבודה הייתה משותפת לכל אורך הדרך. משלב עיצוב מבנה השיר ודרך העיבוד המשותף. בשלוש השנים וחצי האחרונות בילינו שעות רבות באולפן, חקרנו את השירים ושילבנו את הידע. קובי יצר שפת סאונד ייחודית לאלבום. עיבוד הסאונד של הפסנתר, השילוב בין תופים בלייב וביטים אלקטרוניים וגם הסינתוז של הקולות זה הכול עבודה שלו.

באמצע הדרך פגשנו את דוד אפשטיין שהוא המנהל האומנותי של האלבום. דוד ידע לראות את האפיון שלנו. את הכוח ביצירת מוסיקה גרובית מגוונת שעוד לא מוצתה פה בארץ וככה יצא שמצאנו את עצמנו יוצרים משהו שהגדרנו בין אביתר בנאי ומייקל ג'קסון.

המוסיקה שלך מרגישה מאד ניינטיז, למה לא ללכת בדוגמתם של מארק רונסון שהפיק את איימי ווינהאוס או פרל וויליאמס שניסו להפיק את הצליל היותר אותנטי של שנות ה 60?

מעניין מה שאתה אומר. במה לדעתך מתבטא הפיל של הניינטיז? כשחשבנו על הסאונד של האלבום רציתי תחושה של משהו מופק ומאוד Tight סטייל פרינס , לכן החלטנו לא ללכת לכיוון המוטאון אלא יותר לסגנון של פרינס כי זה בעיניי הרבה יותר גרובי וסקסי.

מבחינתי לפחות, כשאני יוצר אני לא מנסה ללכת "בדוגמתם של". מארק רונסון ופארל וויליאמס ענקים, אבל אני מחפש את הקטע שלי. אני מנסה ללכת בדוגמתי.

באלבום יש לדעתי השפעות מתקופות שונות. קיבלתי השראה מאומנים כמו ביורק, מייקל ג'קסון, פרינס, אריקה באדו, סטיבי וונדר וגם יהודית רביץ ויוני רכטר. יש בו הרמוניות קצת ג'אזיות ומלודיות ליריות. אולי משם הצליל שמתפרש כניינטיז.

מבחינת יצירת מוסיקת רטרו כהגדרה, בעיניי זה מגניב. איימי הפתיעה בזמנו עם קול אלוהי ואפיון חזק למוסיקה של מוטאון ושנות החמישים. פארל מחזיר עכשיו כל מיני דברים טובים שגדלתי עליהם כמו Earth Wind and Fire,  ואמן שזה ימשיך. אבל אני פשוט עושה מה שיוצא לי. יום אחד אני קם ג'זיסט ויום אחד Fאנקיסט.

לאן אתה שואף להגיע בעתיד?

אני מתכוון להמשיך ליצור באופן עקבי עם ההרכב המדהים שאיתי. אודי קראוס על התופים, איגי ג'קסון כהן על הבס ונעמה אור וחן לוי ששרות איתי ומנגנות. אני מקווה שאנשים רבים ייחשפו למוסיקה ויגיעו להופעות ויותר מזה, שהמוסיקה תקרב לבבות ותייצר לי אפשרויות חדשות ומרתקות ליצירה.

אני מפנטז על הופעות בחו"ל ושיתוף פעולה עם זמרים גדולים פה ומחוץ אה וכן, יש לי עוד הרבה להגיד בהרבה תחומים אז מתכנן שישמעו ממני.

יש לך כמה מילים עבור דורות צעירים של מוסיקאים שלרוב מראש מחנכים אותם לוותר?

 אני חושב שמוסיקאי צעיר שהיצירה בוערת לו בקרביים לא צריך שיגידו לו כלום כי פשוט אין לו ברירה.

הוא קם ויוצר, אחרת הוא לא מתפקד. זה המזל שלנו. האמירות האלו מדכאות את מי שמראש הייתה לו ברירה ומי שאין ישאב מהן כוח ודרבון וככה דווקא ייווצר יותר סיכוי.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...