ד"ר גלעד פדבה. צילום: צילום אישי.
עוד בתרבות ובידור
 >  > 

לצבוע את החיים בזיכרונות ורודים

נוסטלגיה יכולה לסייע לנו להתגבר על נעורים אבודים ולהעניק להם משמעות חדשה, משמעות מהסרטים. גלעד פדבה על קולנוע כפנטסיה משחררת וגעגועים לבית דמיוני

הצקות, הקנטות, השפלות, רדיפות, החרמות והכאות הופכים את ילדותם ונעוריהם של קווירים רבים לזיכרונות מרים, שרשרת של חוויות קשות ומעיקות שממש לא מתחשק להתרפק עליהן. מי שילדותם ונעוריהם נצרבו בדם ודמעות – לא רק בתיכון ובשכונה אלא אפילו בתוך המרחב הביתי המגונן שהתגלה לעיתים כגיהינום – לא מתבוננים לאחור על גיל שש-עשרה כתקופה של קצפת ודובדבנים בה רומן ראשון מוביל לרומן שני, אלא כגיל של תלאות יומיומיות ומאמצי-הישרדות נואשים, כמעט בלתי-אפשריים.

בעולם העוין וחסר-הרחמים אתו נאלצים להתמודד מיעוטים מיניים, נוסטלגיה נחשבת כמעט כמותרות, כאיזושהי התבוננות זחוחה בלתי-מציאותית על העולם דרך משקפיים ורודים מדי. בכל זאת, אני מבקש לטעון שנוסטלגיה לא צריכה להיות פריבילגיה השמורה לסטרייטים בלבד. נוסטלגיה יכולה לשמש כלי שימושי לעיבוד העבר הקשה, אפילו הטראומטי, והבנייתו-מחדש כמקום מופלא של גילוי עצמי, רגעי חסד ותשוקות ראשוניות מרגשות, החומרים היפים שכדאי לגלות-מחדש כי בזכותם הצלחנו להמשיך, והנה אנו כאן, למרות הכל.

נוסטלגיה לא מתייחסת לעבר שלנו כראוי לגנאי ואינה משתמשת בעבר כדי להסביר תסביכים שונים בהווה. במקום זאת, נוסטלגיה יוצרת נוף רגשי, סביבה סנטימנטלית המוקירה את חוויות העבר, בין אם אלה חוויות אישיות או קהילתיות. יצירת נקודת-מבט נוסטלגית פירושה כתיבה-מחדש, מפוכחת אך חומלת ומתקנת של ההיסטוריה האישית של כל אחד/ת מאתנו. אני מאמין שיש לנוסטלגיה ולפנטסיה תפקיד מופלא בהגדרה מחודשת, אינטימית, של שונות מינית ואחרוּת ארוטית.

למי שחשו פעמים כה רבות שאינם חשים בבית בכל מיני מסגרות חברתיות, חינוכיות ומשפחתיות שהתיימרו לשמש להם בית, ובמובן נפשי (ואף פיזי) מסוים אף חשו כיצד הם נזרקים מהבית – כל סוג של בית – פעם אחר פעם, נוסטלגיה אכן משלבת בין "נוסטוס" (nostos) (שיבה הביתה) ובין "אלגיה" (algia) (געגועים), בין אם מדובר בבית אמתי, ובין אם מדובר בבית אפשרי או בבית שלא היה לנו מעולם וכולו אשליה מתוקה.

נוסטלגיה בכלל, ונוסטלגיה קווירית בפרט, אינה קריאה לשכוח את כל המכאובים או להתעלם מהסבל הרב שחווינו בתקופות מסוימות של חיינו. השכחה מכוונת של הסבל אינה מוסרית בעיניי מאחר שמי שהשכיח מלבו את מנת-חלקו כקורבן, עלול להתעלם מסבלם של אחרים ואף להפוך אותם לקורבנות. לפיכך, במקום השכחה, הדחקה והתעלמות מההיסטוריה האישית הכואבת, אני מציע היזכרות מנחמת גם בחוויות היפות, המרגשות, המעוררות, באותם רגעי רטט מפתיעים בעוצמתם, רגעי נדיבות בהם העולם נראה קצת יותר ורוד.

כך למשל בפנטזיות של טימותי בסרט Were the World Mine, חוויותיו הקשות בתיכון מוּמרוֹת בחזון אוטופי, חלומות רומנטיים על עולם בו הבנים בכיתתו לא יורדים לחייו אלא מתאהבים זה בזה (אפילו מאמן-הכושר המאצ'ו מתאהב במנהל-התיכון השמרני) ובהמשך, נוזל-האהבה שהוא רוקח לפי ההוראות המיסטיות המפורטות במחזה "חלום ליל-קיץ" של שייקספיר, גורם לכל מי שפוגעת בו טיפה אחת להתאהב בזולתו בן-מינו ולרצות לחיות אתו לנצח.

הכוח של הנוסטלגיה הקווירית מתגלה גם בסרט כמו "מחבואים" (Hide and Seek) המתאר בנימה נוסטלגית את זיכרונותיהן של המרואיינות, לסביות בגילאים שונים, ואף את סיפורה של דמות בדיונית לכאורה, הנערה לוּ, הנזכרת בימי נעוריה כטום-בוי, התמודדותה עם קבלת המחזור הראשון, הופעה ספונטנית של כמה מחברותיה לכיתה המחקות להנאתן את דיאנה רוס ולהקת ה"סופרימס" בשיר "Stop in the Name of Love", עצרי בשם האהבה, לפני שתשברי את לבי, וחברויות תמימות וחמימות בין המתבגרות הצעירות.

 נוסטלגיה קווירית אף עשויה לשמש כלי חיוני להתמודדות אישית וקבוצתית עם הקשיים המיוחדים הניצבים בפניהם של הומואים אפרו-אמריקנים. בסרט Brother to Brother הגיבור הוא סטודנט לאמנות יפה-תואר ושמו פֶּרִי נאבק עם גזענות, הומופוביה והומופוביה גזענית מחוץ ובתוך הקהילה השחורה. הוא שואף עידוד מהיכרות מקרית עם ברוס נאג'נט, צייר ומשורר מחונן מה"הארלם רנסנס", חבורת האמנים השחורים ששגשגה בהארלם של שנות ה-20 וה-30 הנאלץ להתגורר בהווה במקלט לחסרי-בית בניו-יורק כשהוא חסר-פרוטה אך עשיר בזיכרונות על ימי היצירה, השתייה והסקס המהביל, ועדיין שופע תבונה, חמלה ואהבה לאמנות כמו גם לבני-האדם.

כתבתי את הספר Queer Nostalgia in Cinema and Pop Culture בתהליך קשה אך מופלא של היזכרות ברגעים נוראיים כמו גם ברגעים מתוקים, מקום בו המחקר האינטלקטואלי נוגע 24 שעות ביממה בנפש החשופה. לא זכיתי באור מההפקר, לא נהניתי משום תמיכה, מילגת התפנות, שבתון או איזושהי יציבות תעסוקתית המאפשרת פרישה מפונקת מהשגרה לטובת הסתגרות באיזשהו מגדל-שן אקדמי. כתבתי את הספר הזה בדוחק אך באושר, קבור תחת לחצי היומיום אך ממריא לשחקים על כנפי הסרטים וסרטוני הווידאו, מוּנע על-ידי הרצון לדעת, ליהנות מאוצרותיה של הנוסטלגיה הקווירית, המציעה לנו שלא להסתפק במציאות אלא לחיות את הפנטסיה החומלת והמחרמנת הנפרשת על המסך ומזכירה לנו כמה יפה יכול להיות העולם הזה.

 

ספרו של גלעד פדבה Queer Nostalgia in Cinema and Pop Culture הופיע ב-2014 בהוצאת פלגרייב-מקמילן; אסופת-המאמרים Sensational Pleasures in Cinema, Literature and Visual Culture: The Phallic Eye בעריכת גלעד פדבה ונורית בוכוויץ הופיעה ב-2014 בהוצאת פלגרייב-מקמילן.      

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...