שחר בן-פורת. 
עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

משפחה: משחק של קבלה ודחייה

החגים המשפחתיים מחייבים אותנו להתמודד פעם נוספת עם המקום שלנו בתוך המשפחה. עד כמה אנו מרגישים דחויים או רצויים? איך זה מתבטא בתוכנו? וכיצד אנו יכולים לעזור לעצמנו?

אם אני מסתכל עלינו כקהילה מהצד, אני כמעט יכול לומר שהתקדמנו. יצאנו מהארון, יצרנו סביבה תומכת ומקבלת, ועכשיו מגיע השלב הבא: להתחתן ולהקים משפחה. כמעט מפתה להגיד שהכל בסדר, לא?

אז זהו, שלא. גם אם אתם נמצאים בשלב מתקדם בתהליך הזה (אשר כלל לא בטוח שצריך להסתיים במשפחה חדשה) חשוב לחזור אל הבסיס ממנו באנו. בעצם, זה לא עניין של חשוב או לא חשוב. זה בכל מקרה עתיד לקרות: פסח מתקרב ויחד איתו אינספור מפגשים משפחתיים בהם אנו מתמודדים פעם נוספת עם המקום שלנו במשפחה. דחויים או רצויים, מנודים או אהובים, החגים מעמתים אותנו פעם נוספת עם הרגשות הללו.

ישנה דרך להפוך את היוצרות

ישנה כמובן האפשרות להתעלם מהכל ולהמשיך הלאה. אני מכיר אנשים שעושים את זה: חוויית הדחייה המשפחתית היא כל כך עמוקה עד שניתוק הקשר הוא האפשרות היחידה אותה הם רואים לנגד עיניהם.

אני מעדיף להתמודד עם הדברים במקום להתעלם מהם. אני בא מאותה הנטיה – לנתק כשכואב, להתרחק כאשר אני לא מרגיש שייך. אבל במרוצת השנים למדתי להישיר מבט לרגשות שלי ולאנשים המעוררים אותם, גם אם זה אומר שזה כואב מאוד בדרך.

אפשר להגיד שזה קל עבורי לעודד אחרים להתמודד עם התחושות הללו בתא המשפחתי שלהם כי בכל הקשור למיניות שלי, ההורים שלי ובני המשפחה הנוספים קיבלו אותי מאז ומעולם. אפשר להגיד שאני לא יודע על מה אני מדבר, אבל האמת היא שחוויתי דחייה בבית בגלל סיבות אחרות.

אני מכיר את הכאב, את התחושה של חוסר שייכות, של חריגות, תחושה שמעוררת כעס, פחד, שיוצרת מרחק, שסוגרת את הלב. אני גם מכיר דרך לגשר על הפער, לרפא את הפצע, לפתוח מחדש דלתות סגורות בלב. אני יודע שאפשר להתפייס גם כאשר נדמה שהמרחק הוא בלתי אפשרי. זה אפשרי וזה תלוי בנו יותר מבכל אדם אחר.

איש לא יכול לאהוב אותנו

זו אמת שמעטים מוכנים להתמודד איתה: בכל הקשור ליחסים המשפחתיים, השינוי היחיד שיכול וצריך לקרות הוא שינוי בתוכנו. אין זה משנה איזה שם יש לכאב שלכם - דחוי, לא אהוב, לא רצוי, מנודה, לא שייך – האחריות היחידה להרגיש אחרת מונחת בידיים שלנו.

הבעיה היא שבאופן אוטומטי אנו מחפשים את תחושת האהבה והקבלה מחוצה לנו. מאחר ובבית בו גדלנו היינו אמורים להרגיש אהובים ורצויים במאת האחוזים, באופן אוטומטי אנו ממשיכים לצפות שההורים/אחים/שאר קרובים יגרמו לנו להרגיש כך.

הציפייה הזו מניעה את עיקר המריבות והחיכוכים עם ההורים ובני המשפחה הנוספים. אנו רוצים שהם ישתנו, שהם יתנו לנו סוף סוף את מה ההרגשה שחסרה לנו.

לצערי (וגם לשמחתי, אם להיות כן), זה בלתי אפשרי. הסיבה לכך פשוטה: מאחר ואין אדם בעולם האוהב את עצמו במאת האחוזים, לעולם לא נקבל את ההרגשה הזו מאף אחד, גם אם מבחינה ביולוגית/רוחנית זה מה שאמור לקרות.

ללמוד לאהוב את עצמנו

אז אם להרגיש אחרת זה בלתי אפשרי, למה בכלל לטרוח? למה לא לנתק מגע ולדבוק באנשים איתם אנו מרגישים אהובים? הסיבה היחידה שאני יכול להעלות בדעתי היא שכל עוד היחסים המשפחתיים אינם פתורים, הדבר מקרין על כלל מערכות היחסים שלנו בחיים.

כל עוד יש בנו כאב לרפא הקשור ביחסים עם ההורים, אנו נביא לחיים שלנו אנשים שיזכירו לנו את הכאב הזה, שבהתנהגות שלהם ילחצו בדיוק על אותו הכפתור. אפשר כמובן להמשיך ולנתק מגע מכל אדם שנוגע באותה פגיעה, אבל אפשר גם לעצור, לחזור אחורה ופנימה, ולפגוש את הכאב המבקש אהבה.

זה קשה לעשות את מה שאני אומר. המשמעות היא לרדת אל מתחת לכעס, לזעם, למרמור, אל תוך כאב שלעיתים מרגיש קשה מנשוא. זה בלתי אפשרי כמעט לעשות זאת לבד – חשוב לקבל תמיכה ועזרה בדרך הזו, כל אחד בדרך המדברת אליו.

אם עושים זאת ברצינות ובהתמדה, אפשר לגלות בדרך כיצד אנו יכולים לתת לעצמנו את מה שאנו מצפים לו מחוצה לנו. אנו יכולים לגלות באיזה אופן אנו דוחים את עצמנו, כיצד אנו לא רוצים חלקים, רצונות, תשוקות ורגשות בעצמנו. במילים אחרות, כיצד אנו דוחים את עצמנו בו בעת כשאנו מצפים שאחרים יקבלו אותנו.

זה שלב התפכחות לא קל, אך הוא זה שיכול ליצור את השינוי המיוחל במערכת היחסים שלנו. כאשר אני חוזר לעסוק בעצמי, לתת לעצמי את מה שחסר לי, האובססיה – הגלויה או הסמויה – לקבל אהבה מבחוץ נרגעת. רק אז יכולים היחסים החיצוניים להתחיל להשתנות לטובה.

* הכותב הוא מתקשר של טוהר ומנחה סדנאות חופש להרגיש

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...