עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

אזהרה חמורה לקהילה

נתונים בלתי-רשמיים, שמועות ועדויות מוכיחים שזה כבר כאן: מספר נשאי האיידס בקרב הקהילה הולך וגדל בקצב אדיר. דן לחמן מתריע

יש לי תחושה איומה שקורה דבר מה לא טוב בכל מה שקשור למודעות לאיידס בארץ. יותר מדי מודעות חיפושי בני זוג לקיום יחסי מין לא מוגנים, הרבה יותר מדי סיפורים על המתרחש בשטח הזה בכל מקומות המפגש: גנים, סאונות ומועדונים. אנשים הפסיקו להיזהר ובעיקר צעירים. יש צורך לתת את הדעת ולבדוק מדוע.

כמה שנים לאחר הופעתו על הבמה בשנות השמונים המאוחרות, עלה גל של התנגדות לשימוש באמצעי מניעה, בעיקר בארצות הברית, אך גם במקומות אחרים שנפגעו קשה על ידי המחלה. אז היה ניסיון להסביר את הסיבה כדיכאון ורגשי אשמה של אנשים שרבים מחבריהם מתו מן המחלה בגל הראשון. לא היה אחד לא רק שאיבד חבר, כל אחד הכיר חולה. צורת חיים השתנתה עקב המחלה. גל המוות הראשון סגר בתי עסק רבים בערים הגדולות, ואני לא מדבר רק על בארים או סאונות. בתי קפה ומסעדות נעלמו כי הבעלים מתו בחטף. חנויות ספרים נסגרו, מקומות שהיו מקומות מרכזיים בחיי הקהילה נמחו באחת. הגל הראשון היה די קטלני והמוות היה די מיידי. המוני אנשים התנדבו בגל הראשון לאגודות עזרה ופגשו את המחלה פנים אל פנים עד שנשחקו. אנשים הרגישו שלא מגיע להם לחיות כשהאחרים מתים, שממילא לאט לאט כולם חולים ומתים. למה לחכות בחרדה שזה יקרה גם לי, הם שאלו את עצמם.

אז עלה הגל הראשון של התפרקות מזהירות. למזלנו, הוא חלף ובמשך שנים רבות המודעות עשתה את שלה והזהירות חזרה להיות שולטת. בארץ היה לנו סוג של מזל. בשנים הראשונות היה נראה על פניו כאילו המחלה עוברת כמעט מעל לראשינו. יחסית למספר האוכלוסייה היו כאן מעט מקרים ברמה סטטיסטית עולמית. היה מסך של השתקה: אלו שמתו מן המחלה לא הוזכרו, לא הייתה הוצאה מן הארון של החולים ולא אחד ולא שניים התאבדו לפני שנודע על דבר מחלתם לחברים. ושלא כמו בארצות רבות בעולם, לא נוצר מצב בו כל אחד הכיר מישהו חולה, מישהו נשא, מישהו שמת. המתים היו שמועה רחוקה, אם בכלל. לאט התחילו להתגנב שמות ומתו כמה אנשים יותר ידועים ובמסך ההסתרה נוצר חור. זאת הייתה התקופה שהצורך בזהירות חדר למודעות כל האנשים. מסעות ההסברה של הוועד למלחמה באיידס התחילו לשאת פירות. והייתה ירידה במספר הנדבקים החדשים כל שנה.

אינני יודע מה אומרת הסטטיסטיקה האחרונה, ואני די חושש מהפרסום הבא שלה. יש לי הרגשה ששנה רעה כזאת עוד לא הייתה לנו. אם לא יסתירו מאתנו את הנתונים, דבר שמשרד הבריאות נוטה לעשות ממילא כדי למנוע תקציבים מהוועד, ובכדי לא להעלות את סף החרדה הציבורית, נשמע בשורות רעות מאוד. סטטיסטיקות פנימיות ונתונים שאינם מגיעים לציבור מצביעים על כך שהשנה תהיה עליה דרמטית במספר הנשאים החדשים.

יש לי הרגשה שמסעי ההסברה האחרונה שהיו נתונים לצנזורה חמורה, אסרה להראות קונדומים על אוטובוסים למשל, לא עושה את העבודה. בזמנו, למדנו בוועד למלחמה באיידס שרק פרסומת בוטה ומידית מגיעה אל עיני האנשים ומתקבעת בזיכרונם. הצניעות הורגת במקרה הזה.

נכון שתופעת ויתור על אמצעי שימוש בקונדומים התחילה לתפוס מקום חשוב בכל העולם. עצם העובדה שבאנגלית נולד מושג מיוחד לצרכני מין לא זהירים bareback - מראה שהתופעה מוכרת וגדולה.

לאחרונה שמענו שגם בעולם הסרטים הפורנוגראפיים חזרו לצלם בלי אמצעי מניעה והסרטים פופולאריים מתמיד. באמריקה נמצאו מיד כמה נשאים בין משתתפי הסרטים והייתה פאניקה קלה והפסיקו לצלם סרטים חדשים עד שכל ה"השחקנים" עברו בדיקות ונמצאו בריאים. אך העובדה היא שחזרו לצלם סרטים "בעירום" מקונדומים. אפשר היה להבין אולי שלצפות בסרטים כאלה מחפה ומפצה על אלו שמתנהגים בזהירות. איני בטוח שהם מעודדים את התופעה, אך אם יוכיחו שכן, יש צורך מידי לאסור על הפקת סרטים שיש בהם יחסים לא מוגנים ולחזור ולפרסם לפני כל סרט את הודעת ההזהרה שהייתה מלווה את הסרטים הישנים. עובדה היא שהסרטים באו אחרי שנולדו המועדונים המציעים לקיים מין לא מוגן אצלם בחדרי החושך.

בארץ, אופנות מיניות מחוץ לארץ לא תפסו את הקהילה, או לפחות הגיעו במאוחר. מה קרה שדווקא התופעה הזאת, של השלכת הזהירות אל מאחורי הגב, הגיעה לכאן במהירות כזאת? למה יכול להגיד צעיר בן 22 את המשפט "אכול ושתה כי מחר נמות" ולוותר על אמצעי המניעה?

יתכן מאוד שהאשמה היא בפרסום התוצאות של תרופות הקוקטיל שניתן לחולי האיידס. העובדה הנכונה היא שהתרופות הללו מאריכות ומשפרות את איכות החיים. הפרסום מסיר את החרדה שאפשר לכאורה להתייחס לאיידס כמו אל סוכרת או כל מחלה כרונית אחרת. אך לא רק שזה מטעה, זה גם לא ממש נכון. נניח לרגע לעובדה שכמעט ולא מספרים לנו על תופעות הלוואי של התרופות. למשל, על הקושי לבלוע עשרות כדורים ביום, על כך שחייבים לדייק ולקום בלילות בשעות מדויקות, על הבחילות, על כאבי הבטן והשלשולים. וגם על העובדה שגם אם התרופות עוזרות, אף אחד עוד לא יודע לכמה זמן הן תמשכנה להשפיע. וכן, יש אנשים שהתרופות לא עוזרות להם וממשיכים למות מאיידס.

נחכה לסטטיסטיקה השנתית ופתאום נגלה ונתפלא שגם השנה, עם התרופות, מתו אנשים מאיידס. התחושה היא שמקור ההתרופפות הוא בעייפות נפשית מן הזהירות. יתכן שאצל חלק ישנו געגוע לזיכרונות הימים של יחסים לא מוגנים. ומוכרחים להודות, כן, יש ירידה קטנה בהנאה בשימוש בקונדום. אז מה?

אולם אלו שזוכרים הם כנראה להיות מבוגרים מדי בהתחשב בעובדה שהמחלה והמודעות אליה פרצה בתחילת שנות השמונים. למה הצעירים מזניחים את עצמם? מה זאת שאיפת המוות הניצבת מוסווית מאחורי יצר ההתענגות הפרוע וחסר האחריות העצמית? איך צורת התאבדות מכוערת כל כך, ארוכה וכואבת, עלתה והגיעה לשלוט בכל כך הרבה אנשים?

תנו לי תשובות רציניות, והרבה. אנחנו מוכרחים לנסות ולהבין מה עובר על האנשים שלנו ואיך לעצור את הצרה המתרגשת עלינו. כי האיידס הוא לא רק מחלה פיזית כי אם גם מחלה חברתית. אנשים יתחילו לפחד אחד מהאחר, חשדות יעלו, רכילויות לא מבוססות יתחילו להשתולל.

אני יודע, עברנו את זה פעם. הלוואי ולא יקרה לנו שוב.

דן לחמן הוא ממייסדי הוועד למלחמה באיידס

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...