יום הנראות הטרנסג'נדרי. צילום: באדיבות קולקטיב משפריצות.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

נראות טרנסג'נדרית? מי צריךה את זה בכלל?..

חשוב לי לציין את היום הזה, שנכון, חלק ממנו זה לגרום לסטרייטים וסיסג'נדרים להכיר אותנו, לדעת שאנחנו קיימות וכו', אבל הרבה יותר מזה חשוב לי לציין את היום הזה כי אני זוכרת איך זה להיות ילדה טרנסג'נדרית שאין לה מילים להסביר לעצמה את מה שהיא מרגישה. אני זוכרת איך זה להרגיש לגמרי לבד בעולם ושלאף אחד אין את התשובות לשאלות שלא העזת לשאול. אני זוכרת איך זה לפגוש עוד א/נשים שהם כמוני בפעם הראשונה

זה אולי עשוי להפתיע חלק מכן, אבל לפני שנים רבות, אי שם בפתח-תקוה הרחוקה הייתי ילדה צעירה ותמה שלא הכירה כ"כ הרבה להט"בים, בטח שלא טרנסיות, ולא היה לה מושג מה זה "ג'נדרקוויר" או מה ההבדל בין מין למגדר.

ובכל זאת, בלי שהיו לי המילים לכך, מגדר היה נושא מהותי בחיים שלי. אמנם הזדהיתי אז כבן (לא הכרתי שום אופציה אחרת), אבל היום אני יכולה לומר שאולי הייתי בן, אבל לא הייתי מאוד טובה בזה. כנראה בין הגרועות בכיתה. אף פעם לא הייתי חלק מאחוות הבנים. אף פעם לא רציתי להיות. אבל בהיותי בן לא יכולתי להתקבל גם לשום אחווה אחרת.

בשלב מסוים יצאתי מהארון התחלתי להזדהות כהומו, ואחר כך כפאנסקסואל, אבל עוד לני זה הטרידו אותי מחשבות על המגדר שלי. מחשבות שנהגתי להדחיק ולהתעלם מהן, כי הן עוררו כ"כ הרבה שאלות קשות בלי תשובה.

למה אני לא יכולה להיות אישה? והאם אני רוצה בכלל להיות כזו? ולמה לא יכולתי להיוולד בגוף אחר (שאלה שעוררה אצלי כ"כ הרבה כעס כלפי עצמי, כאילו לא התאמצתי מספיק)? והאם מישהו יוכל אי פעם לאהוב את הגוף שלי, שמרגיש לי כ"כ זר? הגוף הזה שאני לא אוכל לשנות אף פעם? ואם אני לא אישה טרנסקסואלית, אז אני בטח פשוט גבר, כי אין אופציות אחרות.

על טרנסג'נדריות לא ידעתי כמעט כלום. רק מה ששמעתי בתקשורת ובשיחות מזדמנות על דנה אינטרנשיונל וגברים שהפכו לנשים. אני זוכרת מחשבות שהיו לי על ניתוחים לשינוי מין. אף פעם לא הבנתי איך כל העניין הזה קורה. דמיינתי תוצאות ניתוחים לא ברורות ולא מוחלטות, ולא היה לי שום מידע כדי לאשר או לדחות את המחשבות האלה.

אי שם בגיל 17 שלח לי ידיד הומו סרטון של כריס קרוקר ממצמץת. הוא סיפר לי שכריס העלתה את הסרטון וקיבל מאות אלפי צפיות (היום כבר 8 מליון) בגלל היותה כ"כ מפורסם ומוכרת בקהילה. הוא תיאר לי את כריס כ"הומו שעושה סרטונים ביוטיוב". כמה ימים אחרי זה חזרתי לערוץ היוטיוב של כריס וגיליתי סרטון בו היא מדבר על חלוקה מגדרית בשירותים ציבוריים, ועל הקשיים שזה מעורר.

הצפייה בסרטון הזה הייתה משהו בין אגרוף חזק בבטן לחיבוק שהשתוקקתי אליו שנים אבל לא הייתי מוכנה אליו עדיין. אני חושבת שבאותו ערב צפיתי בסרטון הזה עשרות פעמים בלופ. בטח הייתי משתפת אותי בפייסבוק אם היה לי חשבון אז...

בכל מקרה, משם כבר התחלתי להכיר עוד א/נשים מעוד מגוון מגדרים דרך איגי, למדתי על דראג ועל מין ומגדר ועל עוד מליון ושבע עשרה דברים שהיו חלק בדרך הפתלתלה ומלאת המהמורות לגיבוש הזהות הג'נדרקווירית שלי.

בעוד כמה ימים (31.03) יצוין יום הנראות הטרנסג'נדרית הבינלאומי. החודש האחרון עבר עלי עמוס בגילויי טרנספוביה בקהילה הפמיניסטית, בקהילה הטרנסג'נדרית, במשפחה שלי, במרחב הציבורי ובמרחב האינטרנטי, שהין בחלקם מין באקלש להתעקשות שלי להיות טרנסית ולהראות במרחב לקראת יום הנראות...

כ"כ חשוב לי לציין את היום הזה, שנכון, חלק ממנו זה לגרום לסטרייטים וסיסג'נדרים להכיר אותנו, לדעת שאנחנו קיימות וכו', אבל הרבה יותר מזה חשוב לי לציין את היום הזה כי אני זוכרת איך זה להיות ילדה טרנסג'נדרית שאין לה מילים להסביר לעצמה את מה שהיא מרגישה. אני זוכרת איך זה להרגיש לגמרי לבד בעולם ושלאף אחד אין את התשובות לשאלות שלא העזת לשאול. אני זוכרת איך זה לפגוש עוד א/נשים שהם כמוני בפעם הראשונה.

אני מציינת את יום הנראות הטרנסג'נדרית, ומתעקשת להמשיך לבלוט ולהתבלט בשביל הנער הטרנסקוויר שאומר לי כמה אומץ נתתי לו, או הילדה הקורסית שמועצמת מזה. אני רוצה שהם יראו אותי וידעו שאני קיימת. אני לא רוצה לשקר להם ולומר להן שזה קל. זה לא. זה קשה, ולפעמים זה אפילו בלתי נסבל ובלתי אפשרי. אנשים הם טיפשים ובורים ופחדנים ומלאי שנאה ואלימים, ואתן תאלצו להתמודד עם זה, אבל לכל הפחות, אני רוצה שתדעו, אני רוצה לצעוק את זה, אני רוצה לרסס את זה על קירות ולחרוט על שולחנות ולכתוב את זה, ולומר את זה, וחזור על זה ולהקיא את זה ולזעוק את זה.

אתן לא לבד. אתם לא לבד. אתן לא פאקינג לבד.

מתוך "הפרשדונה", הבלוג של דן וג.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...