ערן דיעי. צילום: צילום אישי.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

הבית היהודי לא אשם

מאה אלף איש השתתפו במסיבת הגאווה ביוני האחרון, אבל רק מעטים מתוכם מרימים קול צעקה כשזה מגיע לזכויות יסוד של קהילת הלהט"ב. הגיע הזמן שנבין שהאיום הגדול ביותר על הקהילה הוא לא הומופוביה בכנסת, אלא שאננות, אדישות ופילוג מבית

הערר שהגיש "הבית היהודי" על חוק הפונדקאות החזירה אותנו אל אותו משחק ישן, אותה דינאמיקה מוכרת. חודשים של עבודה קשה, ועדות, וויכוחים בין נציגי הקהילה לממשל, בתוך הקהילה ובין משרדי הממשלה. אותו משא ומתן, אותם דיונים, אותן כתבות ואותם טוקבקים. הפעם זו פונדקאות ויש דיון שלם סביב ההיבט המוסרי, לפני כמה חודשים זה היה נקודות זיכוי במס ודיון שלם ההיבט הכלכלי, אותם שחקנים, אותה עלילה. רק שם הסרט משתנה.

על פניו, המכנה המשותף ברור: הבית היהודי. אבל מעבר לדברים המובנים מאליהם, יש גם עניין אחר, שמראה שהבעיה טמונה בנו, הקהילה.

קהילת הלהטבפ"אק (או הלהט"ב-F***-it, אם תרצו) מורכבת מעשרות ארגונים, רובם קטנים, נישתיים ומבוזרים. אין לנו הנהגה, אין לנו אחריות הדדית ויש שיטענו שאין לנו אפילו סולידריות. למרות שהקהילה מורכבת מעשרות ארגונים שונים ומשונים, יש עדיין להט"בים ולהט"ביות שאינם משתייכים לאף אחד מהם. בין אם מחוסר ידיעה ובין אם מתוך בחירה לגיטימית. מצב זה מוביל לכך שמלבד הפירוד בינינו, קיימת גם בעיה חמורה מאוד, של וויכוחים פנים-קהילתיים מרים וקשים.

כמובן, זוהי זכותו של כל איש ושל כל אישה להחליט אם להיות מעורב פוליטית או לא. זכותו של כל אדם לדעתו ושל כל אישה לדעתה. אני לא יכול להציע אפילו שזה ישתנה. השונות היא מה שמייחד אותנו והיא חלק בלתי-נפרד מאיתנו. המחיר של השונות, במשחק הזה, היא ששלב ה"הפרד" כבר הושלם ושלב ה"משול" מובן מאליו - כשאנחנו העם ו"הם" בממשלה, בה מספיק שר אחד שיגיש ערר כדי לקבור הצעת חוק לעד.

אנחנו, כקהילה וכיחידים, אחראים לממשלה הזו ולהרכבה. אנחנו שמנו את האנשים האלו שם, בעמדה שיכולה להרים – וגם למוטט – את הזכויות שלנו. מי בהצבעה, ומי בהימנעות ממנה. הבעיה נובעת מאיתנו, ולכן גם הפתרון יגיע משם.

להתמקד בבעיה העיקרית: הבידול הפנים-קהילתי

כקהילה, אנו צריכים להתמקד בבעיה המרכזית, ההפרדה והבידול בינינו, בתוכנו. הבעיות מתחילות מבית, ומשם יבואו גם הפתרונות. עלינו, לכל הפחות, לנסות ולמצוא את המכנה המשותף בכל סיטואציה. עולה דיון על פונדקאות? במקום להתרכז בכך ש"דומואים" פריביליגיים מנצלים נשים בורות ועניות מהמזרח הרחוק, בואו ננסה קודם לדון בכך שיש חוסר שוויון תהומי ביחס להומואים לעומת סטרייטים עם קושי להרות. את הדיון בקשיים המוסריים שעולים ונובעים מהתהליך הזה, עלינו לפתור מאוחר יותר, יחדיו, בתוך דיאלוג. ברוח זו, אפשר ליצור גשר בין אי-הסכמות נרחבות, ולייצר מעין "מתווה דרכים" מוסרי לפעולות שכיום שנויות במחלוקת.

תכופות מתפתח בסדר היום דיון על סדרי העדיפויות בקהילה. או אז, עלינו לנסות ולהבין מה המכנה המשותף שם. האם לגיטימציה ציבורית של זוגות חד-מיניים תקל על יציאה מהארון של בני נוער? האם חינוך של בני נוער יעזור ללגיטימציה עתידית של זוגות חד-מיניים? האם אפשר לעשות מספר מאמצים בו-זמנית?

במאבק הנוכחי, אני חושב שהמכנה המשותף הוא שכולנו רוצות ורוצים הכרה. הכרה בעצם קיומנו, הכרה בזכויות האדם הבסיסיות שלנו ובאלו הנגזרות מהן ומהזכות לשוויון. במאבק הזה, כולנו צריכים להיאבק יחדיו כנגד אלו שחושבים שיש להם זכות לקחת את הזכויות שלנו. אותם 100,000 איש שהגיעו למסיבת החוף הצבעונית ביוני האחרון צריכים לקום כבר היום ולמחות. להרים את המשפחות והחברים שלנו על הרגליים ולהראות לכל אחד ואחד מחברי הבית היהודי שאי אפשר להתעלם מאיתנו. אי אפשר להעלים אותנו מספר החוקים יותר. אי אפשר לקחת מאיתנו את חופש התנועה, העיסוק, הדת או ההורות יותר. אנחנו צריכים להניח בצד את חילוקי הדעות שלנו ולהתחיל למנף את המכנה המשותף.

איך עושים דבר כזה? בואו נדבר על זה. כל ארגון בפני עצמו, כל קבוצה בפני עצמה. בואו נעורר את הפעילים יותר והרדומים. בואו נציף את הרשתות החברתיות, את הדואר האלקטרוני של נבחרי הציבור, את הטלפונים שלהם, את הרחובות. בואו נשים סוף לאפליה בחסות החוק. בואו לא נחכה למצעדי הגאווה של הקיץ. השינוי חייב להתחיל היום.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...