תרבות הסקס המוחצן מסכנת אותנו? צילום אילוסטרציה. צילום: torbakhopper, flickr.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

רוצים זכויות? צאו מהסאונות והפסיקו את הקרוזינג

בבריטניה קוראים לסגור את הסאונות ומועדוני המין, בטענה שהם מקדמים הומופוביה. האם גם הקהילה הישראלית צריכה להתבגר ולהפסיק עם הסטוצים, כדי לקבל זכויות ולזכות ליחס חיובי מהציבור?

לפעיל הקהילה הבריטי, ג'יימס וורטון, יש רקורד עשיר בקידום זכויות להט"ב בבריטניה. הוא שירת בצבא הוד מלכותה, הוביל מספר קמפיינים יעילים ביותר לקידום זכויות אדם בכלל וזכויות ללהט"בים בפרט, ונלחם למען הקהילה הגאה בתקשורת וגם באמצעות הפעלת לחץ על גורמים פוליטיים שונים. כעת, הוא מותח ביקורת חריפה ביותר על תרבות הסטוצים של ההומואים בבריטניה, וקורא לסגור את הסאונות ומועדוני המין, בטענה שהם מקדמים הומופוביה.

האם ההצעה שלו צודקת? האמנם תעזור סגירת הסאונות לקידום זכויות הקהילה? הרי הומופובים תמיד ימצאו על מה להתלונן: הם יתנגדו לזכויות יסודיות ללהט"ב לא בגלל הפרקטיקות המיניות שלנו, אלא בגלל בורות, שנאה יסודית ופסיכולוגית, וגם - לא פעם - משיכה הומוסקסואלית שהם מנסים להדחיק, להכחיש ולהסתיר מעצמם ומהציבור.

לכן, לכל אותם שונאים, לא תעזור סגירת הסאונות והפסקת תרבות הסטוצים, הם פשוט יעברו לדבר הבא, כמו דרישות "מוגזמות" להיות הורים לילדים, להקים משפחה, להינשא וכיוצא באלו זכויות יסוד שכלל אינן מובנות מאליהן עבור להט"בים.

ומנגד, צריך לשים על השולחן את שאלת הסטוצים ותרבות המין, באופן שבו היא בונה ומעצבת את הקהילה, לא מן החוץ (ע"י תגובת הציבור הסטרייטי המז-ו-ע-ז-ע), אלא דווקא מן הפנים. מה תרבות של סקס עושה? באיזו רמה היא תורמת לאדם הפרטי, ובאיזו רמה היא הופכת לאובססיבית ואפילו מסוכנת?

היכן האינטראקציות המיניות שלנו מעודדות שיח קהילתי בריא, ששם את החופש - גם הגופני - במרכז, ומתי הן מקדמות דפוסים בעייתיים מאוד, הכוללים הפנמת קודים גופניים ספציפיים ודחיקת אחרים לשוליים, מחיקת מאפיינים פיזיים מסויימים ואנשים הנושאים אותם (שמנים, שעירים, נמוכים, מבוגרים) ואפילו ניכור לכל מי שחורג מהנורמה התוך-קהילתית?

כשהסקס מקהה את הרגשות

בבריטניה הניכור הקהילתי גדול מכפי שהוא בישראל, כך לפחות אפשר לקוות. עדיין לא הגענו למצב מזעזע, כפי שאירע לפני מספר חודשים במנצ'סטר, שם אדם נמצא מת, כשהוא מתבוסס בצרכיו, באחת מהסאונות המוכרות בעיר. האיש לקח מנות יתר של ממריצים וקופאין, ומת בגלל מום לבבי, והוטל בצד במשך שעות ארוכות, בזמן שהחוגגים "עסקו בענייניהם" באין מפריע. 

זהו מקרה קלאסי שבו סקס והחיפוש אחרים מקהה את הרגש האמיתי. במקום לעצור ולהתעכב על מישהו מסויים, לנסות להכיר אותו לעומק - ולא רק במובן המיני של המילה - אנחנו מחליפים פרטנרים כמו גרביים. המרדף אחרי הגבר הבא, הופך לא פעם לעיקר. יש כאלו שלא יוצאים ממנו, גם אחרי שמצאו את "האחד", והם מנהלים מערכת יחסים פתוחה בשיטת הדלת המסתובבת. האמנם אפשר לפתח יחסים אמיתיים בצורה כזו, כשכל רגע מישהו אחר נכנס ויוצא מאיתנו? לא בטוח.

אז הרגש הופך קהה, ואיתו צפות בעיות חדשות של התעלמות האחד מהשני וחוסר אמפתיה בסיסי. יש אפילו אווירה של חוסר כבוד, לכל מי ש"עומד בדרך" שלנו אל החתיך התורן הבא. שמפיל מהעגלה את אלו שהם לא ממש חתיכים, לא מושלמים-חיצונית ולא מצודדים במיוחד.

אז לא, אין ספק כלל שסגירת הסאונות או מוקדי ההיכרות למין לא תשפיע על הדפוסים החברתיים. המצב צריך להיות הפוך לגמרי: הקהילה צריכה לעודד ולבנות תרבות חדשה, שתוריד לחץ ממקומות המפגש המיניים האמיתיים כמו גם הווירטואליים, ותקטין את התעבורה בהם. הדבר הזה צריך להיעשות לא מתוך חשש של "מה יגידו" או "מה יחשבו", אלא כמענה לשאלה "לאן אנחנו, כקהילה, הולכים מכאן". 

יש משהו משחרר במיניות ללא גבולות, בסקס במועדונים, במפגשים אנונימיים מחרמנים, באווירה שבה הכל כמעט מותר. כהומואים הנמצאים תחת דיכוי חברתי ועצמי במשך שנים רבות, מסתתרים בארון החברתי, התרבותי והמשפחתי, אנחנו מבקשים לעצמנו לפחות זירה אחת שבה נוכל להיות חופשיים משעבוד הטרוסקסואלי. אך ככל שאנחנו משתחררים מכבלי ההגמוניה, אנחנו צריכים גם להשתחרר מאובססיית המיניות ולמצוא מקומות אחרים ובריאים יותר, ובהיעדרם - להקים אותם ולייצר אותם. מכאן, אפשר יהיה להתחיל ולדבר על "קהילה". עד אז, ובהיעדר תרבות מאחדת ורציפה, אנחנו פשוט מקבץ אנשים שרק במקרה אוהבים ונמשכים אל בני-מינם. 

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...