שחר בן-פורת. 
עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

דימוי גוף: שיעור בייחודיות

האובססיה הקהילתית – והאנושית – סביב מראה וגוף גורמת לי לעצור ולתהות. מה באמת אנו רוצים מהגוף שלנו?

את המילים הללו אני כותב לאחר יום שלם בבית חולים. אבי עבר פרוצדורה כירורגית לא מסובכת שדרשה הרדמה חלקית ואשפוז של יומיים, וכך קרה שהעברתי כמעט יום שלם במקום בו אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות.

זה בדיוק המקום שגורם לי לעצור ולהודות על הבריאות שיש לי. אמנם בגיל 38 יש כבר כמה דברים חורקים, כמו הגב שכואב לי בדיוק ברגעים אלו, אך ביחס למה שיכול להיות ולמה שאני פוגש סביבי, אני יודע שמצבי טוב. יש לי גוף בריא שנושא אותי ואת מעלליי בכבוד.

הבעיה העיקרית היא שאני לא זוכר את זה בשאר הימים. השגרה הרגשית שלי כוללת לא מעט שעות המוקדשות באופן אוטומטי ואובססיבי לסוגיית המראה שלי. יש בי חוסר סיפוק עמוק ביחס לאופן בו אני נראה שכאשר אני נכנס אל תוכו, הרבה דברים טובים בגוף שלי הופכים להיות מובנים מאליהם.

אני יודע את זה כאשר אני מסתכל על תמונות שלי מלפני שנים ולא מבין מדוע הייתי קשה עם המראה שלי אז. אני גם יודע בצער שזה יקרה לי בעוד 10-20 שנה כאשר אסתכל על תמונות היום. המודעות, במקרה הזה, עדיין אינה מספיקה כדי לחולל שינוי.

אובססיה להרגשת שייכות

אני יודע שאני לא לבד בסיפור הזה. כשאני מסתכל סביבי, גם בתוך הקהילה ובכלל, אני מתקשה למצוא אנשים שמרגישים טוב עם איך שהם נראים. בקהילה שלנו נראה לי שהאובססיה עלתה דרגה, עם השעבוד למשקולות, להסרת שיער ולחסה, ועכשיו גם לקעקועים, כדי להחזיר את הייחודיות לגוף שאחרי כל השינויים נראה יותר מדי כמו של כולם.

אחרי יום בבית החולים אני תוהה מה בעצם אנחנו רוצים מהגוף שלנו. אנו תופסים אותו פעמים רבות כמובן מאליו, מתלוננים ומקטרים על דברים שבעתיד אולי לא יהיו לנו, החל משיער הראש וכלה בבריאות. זו אובססיה האומרת שאם נשנה את האופן בו אנו נראים, נרגיש טוב. לא רק נרגיש טוב: אחרים יאמרו לנו שאנו נראים טוב ואז אנחנו נרגיש טוב.

זה העניין: הגוף שלנו מפגין ומחצין את החריגות שלנו והרצון לשנות את הגוף כדי לעמוד בסטנדרט מסוים נועד לגרום לנו להרגיש שייכים, רצויים, אהובים.

כאשר אני מסתכל פנימה אל תוכי, ברגעים של צלילות רגשית, אני רואה שהגוף הוא רק התירוץ. יש בתוכי חוסר סיפוק ביחס להבטים שונים במי שאני, חוסר אהבה לחריגות שלי שאינה קשורה לאופן בו אני נראה.

הרגישות והרגשיות שלי, שאפיינו אותי מאז שאני זוכר, הם המאפיינים עליהם ספגתי מאז ילדותי ביקורת ודחייה, מאפיינים שהיו יוצאי דופן ביחס לסביבה בה גדלתי. החריגות שלי החלה במקום רגשי-אישיותי והמשיכה עם הגוף, אשר ככל שגדלתי והשתנתי קיבל צורה ואופי שהיו חריגים מהסביבה אליה השתייכתי.

חופש להיות אני

כך אני מסתכל על סוגיית הגוף: זה שיעור בחריגות. יותר נכון, בהבנה כי אין דבר כזה "נורמאלי", שלא רק טביעות אבצע מבדילות בין בני האדם. כל מי שסטוצים מילאו חלק בחייו יודע את זה: באופן טבעי אין אף גוף הדומה לשני. כולנו ייחודיים ומיוחדים.

הדרך אל תחושה של סיפוק פנימי, אפילו אושר, מתבססת על אימוץ והבלטת הייחודיות שלנו. מי שרוצה שאחרים יקבלו אותו נידון לחיי אומללות, שכן המחיר שאנו משלמים על המאמץ להשתייך ולהיות כמו כולם הוא גדול מאוד. דיאטה תמידית וריצה אינסופית במכון הן דוגמא למחיר הזה; הביקורת העצמית שלנו היא דוגמא נוספת.

אני מצטער על כך, לפעמים, שלמרות שבאנו לעולם חריגים מטבענו, אנו מנסים גם בתוך הקהילה שלנו להיות כמו כולם. במובן מסוים, יכול להיות לנו קל יותר לעשות צעד נוסף אל עבר החופש, שכן נקודת המוצא שלנו יוצאת דופן. זהו חופש הנוצר מתוך קבלה של החריגות שלנו והבנה כי החריגות שלנו ההופכת כל אחד ואחת מאיתנו לחד פעמיים.

השינוי, לפיכך, לא יגיע הודות לדיאטה או להרמת משקולות. הוא יגיע אם נסכים להכנס אל תוך כאב החריגות אותו כולנו נושאים בלב שלנו, כאב הזקוק לאהבה, לרכות ולעדינות.

* הכותב הוא מתקשר של טוהר ומנחה סדנאות חופש להרגיש

 

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...