אילוסטרציה. צילום: micholitzii, Flickr.
עוד בסיפורים אישיים
 >  >  > 

ניו יורק אהובתי

שלושה ברים בכל בלוק, בחורים בגופיות הולכים בחבורות ובוחנים את כל מי שעובר מולם, חנויות תחתונים של אנדרו כריסטיאן. ניו-יורק היא ממש כמו תל אביב על ספידים. כלומר, על יותר ספידים. פלא שאני כל כך אוהב אותה?

את רוב החופשות שלי, או בעצם את כולן, העברתי תמיד באירופה. מקסימום ארבע וחצי שעות טיסה (פלוס שעה נסיעה לשדה, שעתיים וחצי של בטחון, דרכונים, מבצעים על ספרים בדיוטי פרי ואלכוהול כדי לרכך את הנחיתה חזרה), ואני שם. ההעדפה שלי הייתה תמיד לערים גדולות ובכל פעם התאהבתי בעיר אחרת - לונדון, ברלין, פריז, אמסטרדם, כולן היו אהבותי, ולו היו מציעים לי לשוב לשם פעם נוספת, לא הייתי מהסס לרגע.

אבל עיר אחת שתמיד קסמה לי יותר מכולן, הייתה רחוקה כמו עיר הברקת לפחות - התפוח שמעבר לאוקיינוס, העיר שבה אפשר להיות זר, או להיות מקומי ואף אחד לא ישים לב, העיר שבה אתה יכול להסתובב בבגדי מעצבים שעולים כמו משכורת חודשית ממוצעת בישראל, או למות ברחוב, ובשני המקרים אף אחד לא ישים לב אליך. מגדלים עד השמיים, שדרות רחבות, פארקים עצומים…

ניו יורק קרצה אלי מבעד לעשר שעות טיסה וכאלף דולר לכרטיס, פלוס כמה מאות דולרים למלון, כמה מאות דולרים לבזבוזים, ועוד אלפיה לשיקום הכבד לאחר הביקור. אבל מה לעשות, שכר הדירה, המחיה ושאר ירקות (וודקה זה לגמרי ירק, זה עשוי מתפוחי אדמה), לא התירו לי מרווח נשימה שיאפשר את זה, וכך, במשך שנים, פיתחתי לעצמי תיאוריה שאני בטח אשנא את העיר הזאת, ואת האמריקאיות המתפרצת.

ממש.

ברגע שהסתיימה ההכשרה שלי, מיהרתי לבצע את כל הסידורים הפורמאליים הדרושים על ידי השלטונות האמריקאיים, להוכיח שאין לי כוונה לסחור בנשים, שמעולם לא הייתי חבר בארגון טרור ושרכישת חמש כוסות אלכוהול אינה נחשבת לסחר בלתי חוקי בסמים (לא מאז 1933, לפחות), ולקבל את הניירת הנכספת שתאפשר לי לעבור את הקו הצהוב שמאחוריו פקיד הגירה ומכס עייף ולהיכנס לארצות הברית אוף אמריקה.

ואכן, תוך שלושה שבועות הצלחתי לעלות, נרגש וחסר שינה, על טיסה לניו יורק, ובבוקר חמים אחד, מצאתי את עצמי מול אותו פקיד הגירה עייף, שהסתכל על הוויזה הדנדשה שלי, בחן אותי במבט חוקר בעודי מתרגש ומפוחד שיחליט על דעת עצמו שמקומי לא שם, אך לאחר שבחן את טביעות האצבעות שלי החליט שאכן מגיע לי להיכנס, שילח אותי לדרכי.

טיסה לניו יורק היא דבר מעייף. עשר שעות, או יותר, בצינור מתכת אטום, לרוב בעמידה, עם הפסקה קלה לשינה במיטה קופצנית (על זאת ועוד, בפעם אחרת), כשבשאר הזמן אני קשוב לצרכיהם של האנשים שבזכותם אני בכלל מגיע לעיר.

הנסיעה משדה התעופה אל העיר גם היא מעייפת - שעה וחצי של פקקים כמו בכביש החוף בליל הסדר, והצוות כולו משחרר את החיוך ונמרח לשינה נוטפת ריר בכיסאות הנוחים של הסעת הצוות. מלבד אחד, שכמו ילד שמחכה לסנטה-קלאוס ליד החלון, ישב בעיניים פעורות והסתכל איך מנהטן נגלית לאט לאט מעבר לשיכונים המכוערים של ג'מייקה, קווינס, ומנסה לשמור על ארשת פנים קולית מול שאר הדיילות, שבשבילן מדובר בשגרה חודשית, אם לא שבועית.

העייפות הכתה בי רק כשהגעתי לחדרי, שטפתי מעצמי את כל שאריות האוכל ששפכתי על עצמי במהלך הטיסה, ונכנסתי למיטה הנוחה (לא לפני שפירקתי את הסדין שהיה תחוב כל כך עמוק במזרן שכמעט ביקשתי לום מפקידי הקבלה).

את השעון המעורר שכיוונתי לעצמי לשעתיים אחר כך לא שמעתי כלל, והתעוררתי בערך אחרי חמש שעות מטלפון רנדומלי, רק כדי להיזכר שאני בניו יורק.

היי, אני בניו יורק!

התלבשתי במהירות במה שנראה לי אז כתואם את הקוד האופנתי של העיר, וברחתי החוצה. התחלתי לשוטט חסר מושג בין הבניינים הגבוהים של העיר, מנסה להספיק ולראות כמה שיותר מסמליה של העיר. לא, לא מדובר בפסל החירות, או באמפייר סטייט בילדינג. גוגל סיפר לי איפה נמצא המלון שמופיע בסרט "בושה" (מלון סטנדרד בפארק ה"הייליין" הנהדר) ואיפה נמצא הבית של קארי בראדשו (רחוב פרי מספר שישים וארבע, תזהו לפי השלט שמבריח אנשים שרוצים להצטלם על המדרגות המפורסמות ביותר בהיסטוריה של חבורות הנשים). אכלתי נקניקיות רחוב ניו יורקיות, ולמדתי איך משתמשים בסאבוויי המפורסמת. ניסיתי להיטמע בעיר ולהפוך לאותם אנשים בלתי נראים שהעיר זורמת בעורקיהם, והם בעצם כדוריות הדם של העיר.

גולת הכותרת הגיעה רק כשירד הלילה. אחרי התארגנות מהירה (שכללה החלפה של שלושה עד עשרה סטים של בגדים), החלטתי לבדוק אספקט נוסף של העיר, חיי הלילה הגאים. שוב, גוגל היה לעזר רב (וגם גריינדר, בואו נהיה כנים), ושלח אותי לשכונה ההו-כה-הומו-שיקית, הל'ס קיצ'ן. השכונה שירשה בשנים האחרונות את צ'לסי בתור ה-gayborhood של מנהטן. שלושה ברים בכל בלוק, בחורים בגופיות הולכים בחבורות ובוחנים את כל מי שעובר מולם, חנויות תחתונים של אנדרו כריסטיאן. ממש תל אביב על ספידים. כלומר, על יותר ספידים.

הדרך לשם כללה נסיעה ברכבת התחתית, שכבר הפכה במרוצת היום לבית (רק חסר לי שלט מקרטון ואני מסודר), וכמו מרמיטה ביום הראשון של האביב, הוצאתי את הראש ברחוב חמישים, רק כדי להסתכל למעלה ולגלות את טיימס סקוור במלוא הדרה, נוצצת כמו דראג קווין ביום חגה, ובמשך כחמש דקות פשוט עמדתי ובהיתי באורות ובאלפי האנשים שגודשים את הרחובות מסביב עם חיוך מטופש על הפרצוף. יכול להיות שבשלב מסוים אנשים התחילו לזרוק לי מטבעות. יכול להיות.

הטיסה חזרה הרגישה כמו פרידה אחרי דייט מוצלח, אחרי שהתנשקתם ברחוב במשך דקות ארוכות בלי להתייחס למה שקורה מסביבכם, כשאתם נפרדים לשלום עם חיוך, עולים הביתה ורוקדים בסלון לצלילי השיר האהוב שלכם, ורק מחכים לפעם הבאה שתיפגשו. 

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...