מטוס ממריא (אילוסטרציה)
אילוסטרציה. צילום: Christian Haugen, Flickr.
עוד בסיפורים אישיים
 >  >  > 

מונולוגים מהקבינה: פיילוט

אני מחלק את זמני בין ניו יורק, בנגקוק, פריז, לונדון, לוס אנג’לס ועוד יעדים נבחרים על פני הכדור. להיות דייל זו עבודה קשה, אבל אני לא מכיר עוד מקצוע שמאפשר לך להכיר את העולם לעומק, לחוות את חיי הגייז של כל מדינה ותרבות ולגלות את עצמי בכל יעד מחדש. הדקו את החגורות והצטרפו לטור חדש ב-GoGay

יותר מדי פעמים אני פוקח את עיניי בבוקר ושואל את עצמי את אותן שאלות - איפה אני נמצא, מה השעה, מה מזג האוויר בחוץ ואיזה יום היום? אני בטוח שהרבה מכם (וגם חלק מכן) שואלים את עצמם את אותן שאלות רגע לפני שהם לובשים שוב את הבגדים שמריחים מצחנת מועדונים ומבושם של יותר מדי אנשים אחרים, ושולחים את עצמם הביתה איכשהו.

אבל זה לא הסיפור. לא שיש לי משהו נגד צעידה עייפה ברחובות העיר אחרי שנרדמתם אצל הסטוץ שלכם באמצע הסקס, אבל לא לשם התכוונתי. אני באמת לא תמיד זוכר איפה אני נמצא, כי אני מחלק את זמני בין ניו יורק, בנגקוק, פריז, לונדון, לוס אנג’לס ועוד יעדים נבחרים על פני הכדור. אני לא סוחר סמים ולא עובד בכיר בחברת הייטק שנוסע לפגוש לקוחות, ואני אפילו לא כוכב פורנו. אני זה שמגיש לכם קפה עם חיוך עייף בשביל הזכות להתעלל בכבד שלי מעבר לאוקיינוס.

אי אפשר לומר שזאת עבודה קלה. להיות דחוס בצינור מתכת מעופף במשך עשר שעות בממוצע, לחייך ולצחוק מכל בדיחה כאילו אני שומע אותה בפעם הראשונה, לנסות להתמודד עם הרצונות של הנוסעים מצד אחד, והדרישות של הבוסים שלי מצד שני, להדחיק את הרצון לישון למרות שאיפשהו בעולם כבר לילה, או להשתוקק לאיזה המבורגר בשעה תשע בבוקר כי השעון שלי עדיין מכוון על המזרח הרחוק, שם כבר הגיעה השעה ללאנץ’.

אבל זה מה שבחרתי לעשות, וזה מה יש, ואין לי תלונות, בדרך כלל. אני לא מצליח לחשוב על עבודה אחרת שבה אני אמצא את עצמי במועדון הגייז היחיד של הונג קונג, כשאני האדם היחיד שאין לו עיניים מלוכסנות, ופתאום, מעוד אחד שנבלע בקהל בכל מסיבה, אני הופך להיות אטרקציה לשלל גברים אסיאתים שלא מתביישים להעביר לי לטיפה על הישבן. בארץ זה לא היה קורה, פשוט כי בארץ התחת שלי לא מספיק אטרקטיבי, מסתבר. וגם, מי שינסה לעשות את זה בארץ, כנראה ימצא את עצמו עם סימן כחול על הזרוע (אני לא מעודד אלימות, אבל בחיאת, יש גבול).

ויש את הפעמים האלה שאני עוד זר בניו יורק, שבה לכל אחד יש צבע וצורה שונים, אבל לכל ההומואים יש גופיות. ואז אני מוצא את עצמי עומד ומעשן מחוץ לבר בקור של מינוס עשר מעלות, ומדבר עם איזה קלוד מפריז, חאמיד מאבו דאבי, וסילביו מסאו פאולו. נעמי שמר לא הייתה יכולה לדמיין לעצמה מה קורה אצלנו בחצר.

ויש גם את הפעמים האלה שאני מוצא את עצמי שוב במיטה ענקית של מלון, מהחלון נשקף אלי כרך סואן חדש, ומתנחם בזה שיש שמיכת פוך עבה מספיק בשביל לעשות איתה כפיות, כי עוד לא הצלחתי להביא את עצמי לחפש בגריינדר מישהו לכרבל.

אז הנה, זאת ההזדמנות לכל מי ששואל אותי כל הזמן על העבודה שלי, ואם זה כיף, ושבטח יש לי בחור בכל נמל (תעופה). אז אם אתם רוצים להצטרף, בבקשה, תיישרו את גב המושב ותסגרו את השולחן, ותכבו את הטלפון. אני מקווה שאני יותר מעניין.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...