עוד בתרבות ובידור
 >  > 

חנוך לוין: חמש שנים למותו

"חנוך לוין הוא היוצר שהסתכל במקומנו בראי והראה לנו את פרצופנו האמיתי", הספידו בשעתו יוסי שריד. דן לחמן כותב על לוין ביום השנה החמישי למותו

לפני שנים רבות עמד בניין יפה מאד ליד כיכר דיזנגוף, קרוב לקולנוע חן שעוד לא היה קיים אז. למקום קראו "בוסתן". היתה לו חצר פנימית גדולה עם רחבה שבמרכזה בריכת דגים ובקומה השנייה היו אולם אחד סביר וכמה חדרים. למשך כמה זמן זה היה בית קפה שלא הצליח. אחר כך מפא"י קנתה את המקום וניסתה להפוך אותו למרכז תרבותי. זה קרה הרבה לפני ששלונסקי הקים את "צוותא" המקורית בכוך קטן בדיזנגוף. הרבה פעילויות התרחשו שם, בהן חוגים ספרותיים ועוד דברים מסוג זה. אל תחפשו, הבניין נהרס מזמן והיום עומד שם מגדל מגורים קטן. בשנות השישים המוקדמות שופץ מעט האולם הפנימי ולהקות חובבים הופיעו בו במחזות אוונגרדיים. אחת ההצגות שהועלתה שם היתה "סלומון גריפ" בביומו של הלל נאמן, שהיה חבר בתיאטרון העונות בזמנו. איך התגלגלתי לשם אני לא זוכר, אולי בגלל שאז הלכתי לראות כמעט כל מופע שהתקיים, אך כבר באמצע ההצגה חשתי שאני מתחיל לשמוע קול ייחודי ומעניין, ובתוך זה היו כמה משפטים שאימצתי לעצמי כציטוט מתוך ההצגה. ופרציפלוכה, שמה של גיבורת המחזה, הפכה לשם שגם אלו שלא ידעו מניין נולד השתמשו בו כשם תיאורי לנשים. הכותב היה אדם בשם חנוך לוין. שם לא מוכר. זמן קצר לאחר זאת התחיל התפרסם ודמותו של האיש הרזה עם הקסקט נחרטה בלב האנשים. לא היה מי שלא הכיר לפחות את שמו. רבים ראו את מחזותיו והלכו אחריו לאן שלא הוביל אותם. אבל זה לא היה קל, ולא מתחילת דרכו. שלושה קברטים סטיריים כתב והעלה: "את ואני והמלחמה הבאה", "קטשופ" ו"מלכת האמבטיה". הראשון הועלה עדיין במסגרת פרטית, אולם את "מלכת האמבטיה" העיז להעלות תיאטרון הקאמרי. וגם אז, באולם נידח, במרתף בקצה העיר. הסערה הייתה גדולה וחנוך לוין קיבל שם של מהפכן. הוא העלה כבר אז, בשנת 1969, את הדרישה לעשות שלום, להחזיר את השטחים והתנגד נמרצות למתנחלים. בערב אחד נזרקה פצצת סרחון על הבמה על ידי תושבת חברון. בערב אחר אנשים התארגנו על מנת לבוא ולפוצץ את ההצגה. הקאמרי נבהל מהרעש והוריד את המחזה מהר מאוד. אך השם לוין נחרט בזיכרון. קשה להסביר את הדרך שעשה השמאלני "הקיצוני" של אותם ימים למרכז התרבותי של החברה הישראלית. כשנה אחרי כן העלה תיאטרון חיפה את המחזה "חפץ", שהיה לדריסת הרגל הראשונה שלו בתיאטרון ה"לגיטימי". אנשים לא ידעו איך "לאכול" את מה שראו, את האנשים הקטנים, הלא חשובים, האנטי גיבורים. גיבור שהוא יותר חפץ מאדם. אבל שם כבר התחילו להירמז משחקי המלים של לוין, ובעיקר השמות של גיבוריו: טיגלך, כלמנסע, פוגרה. כל שם הוא גם סתמי וגם מרמז בצורה סמלית על מהות הדמות. ועם כל ההרחקה, לכאורה, מכאן ומעכשיו, אנשים חשו בחושיהם הפנימיים שהוא מדבר עליהם. אי אפשר היה שלא להיפך ל"מעריץ" שלו מיד. מרחוק נשמעו הדי השפעתו של בקט, אך המחזה לא היה "בקטיאני". כמה חודשים אחרי ההצגה הקאמרי העלה לוין הצגה חדשה שלו בשם "יעקובי וליידנטל". הפעם לראשונה גם בביומו. כחובב נלהב רצתי לבכורה. הלכתי יחד עם ידידה, שמנמונת כמו רוב הפג האגס. וכשהיא שמעה את השם "ביג טוחעס" לראשונה, היא החלה להתמרמר. איך הוא מעליב גם את הקהל, קראה בזעם. איך הוא משפיל את השחקנית (זהרירה חריפאי, שהייתה נדיבת משקל גם היא), התמרמרה - ולא נתנה לי ליהנות. אך שוב, משהו בכל הרעש שעשתה סביבי דיבר אלי ולמחרת חזרתי לבדי. ולמרות הקטעים המצחיקים, כשהמחזה נגמר עם השיר הפסימי "לא תנגני יותר פסנתר", עמדו דמעות בעיני. כארבעים מחזות כמעט כתב לוין. עשרים ושניים מהם ביים בעצמו. אין טעם לפרט אותם אחד לאחד. בהתחלה המבקרים שנאו אותו. אחרי שניים שלושה מחזות הם טענו שהוא ממחזר את עצמו עוד לפני שיש לו מה למחזר. השימוש שלו במלים "קקה", "פיפי","תחת", או ביטויים כגון "לתקוע נוד" ועוד שכאלה, הרגיזו עד כדי כך את המבקרים, עד שלא ניסו לרדת לעומקו ולראות מה באמת עושה האיש החכם הזה. אלא שאט-אט התרגלו אליו. התחילו להכיר בגדולתו והבינו את עומק המחזות שלו. אפשר לדבר על ההסתמכות שלו על הקומדיות היווניות, על הפרודיות הקומיות שעשה לטרגדיות היווניות, על ההסתמכות שלו במחזות המוסר מימי ביניים נוסח "כל אדם". האם לוין שנא נשים? האם הכוחניות שנותנת חיים לאישה היא טובה או רעה? האם בז לגברים? כל כך הרבה נקודות מבט ישנן, במסגרתן אפשר וצריך לבחון את מכלול לצירותיו. במחזותיו "האישה היא סימפטום של הגבר", כפי שמגדיר זאת לאקאן. ייקח הרבה זמן והרבה עבודות גמר ומאמרים עד שיגמרו לפרש את כוליותו של לוין. ואיך אפשר שלא להתייחס לתיאטרון שלו, כי לא ניתן היה להתייחס לזה רק כאל עוד הצגה. הוא הלך והתפתח, נעשה קודר יותר. בהתחלה כתב דברים שהיו לכאורה גם קומדיות, אם כי לא בדרך המקובלת. לא קומדיות שבמרכזן גברים חזקים המנסים לצוד נשים. הוא הפך את הקומדיות השחורות שלו לתיאטרון נשי: הדמויות החזקות (יחסית) היו הנשים. הגברים נגררו סביבן. והקומדיות הפכו לפחות מצחיקות, הן הפכו לדבר די מפחיד למעשה. היו בהן אנשים עלובים וגרוטסקיים שחיפשו מקום לברוח אליו מן המוות. הפחד מן המוות והניסיון למצוא משמעות לחיים היוו הציר המרכזי של קבוצה נכבדה ממחזותיו המרכזיים. כך, השינוי שחל לאיטו הגיע לביטויו המלא הראשון במחזה "ייסורי איוב". בהצגה, איוב יושב עירום על מוט כשמבושיו לעיני הקהל (העירום הגברי הראשון על הבמה העברית) ומתמקח עם חבריו ואלוהיו. השרה מרים תעסה גלזר יצאה נזעמת ודרשה מהמדינה להפסיק את התמיכה בתיאטרון. אחר כך באו הלוויות למיניהן, "הילד החולם" ועוד מחזות מורבידיים, בהם הפחד מהמוות מניע את המחזה. אלו היו מחזות ללא עלילה לכאורה. כמה ממחזותיו המוקדמים, שנגעו בפוליטיקה או הסתמכו על פסוקים מהתנ"ך, צונזרו. גם שחקני הקאמרי דרשו ממנו למתן טקסטים באחד ממחזותיו, והוא קיצר מחזה ברבע שעה, לדרישת השחקנים. המעניין במחזות הוא עניין הדמויות בקבוצת מחזות המוסר שלו. הן לכאורה אינן עומדות בביקורת התיאוריה הפסיכולוגית. הן כולן מייצגות רעיון. אלא שמאחורי הרעיון ניצבת ראיית עולם שרק דרך עיניו ותורתו של לאקאן ניתן לבדוק את הדמויות החסרות לכאורה לעומק. מכיוון שלוין למד פילוסופיה באוניברסיטה, יש להניח שהכיר היטב את משנתו של לאקאן על העולם המודרני. היו שראו בו אדם מרושע. האם היה כזה? רק מי שנפגע מדמותו המעוותת המשתקפת אליו מהבמה יכול היה לחשוב כך. היו מי שניסו לשייכו לזרם תיאטרון האבסורד, אלא שהוא התחמק מהגדרות. ראיית עולמו והצגת האדם כגרוטסקי אך בו זמנית נוגע ללב בעליבותו, הפכו גם את הרגעים הציניים לאנושיים. נכון שהוא למד דבר מה מסמואל בקט, אך הציפייה של הדמויות לא נשארת תלויה בחלל, גם כשהיא לא מתגשמת. בקבוצת מחזות שלמה, לוין הציג את המציאות הישראלית המתפתחת, הגסות וההתבהמות של החברה הישראלית. קשה להבין היום איך אותם אנשים להם לעג, אותם הציג כקריקטורות אדם, חיבקו אותו אל ליבם. מעניין לנסות להבין את התהליך הזה. איזו הזדככות גרמו המחזות האלה לאנשים הללו? כיצד הבינו את המשתקף אליהם מהבמה על חייהם? כמה יכלו להזדהות ועם מה? ואיך בכל זאת זכה להיות, ביחד עם נסים אלוני בחלק מהדרך - עד לשתיקתו של אלוני - האיש המשפיע ביותר על חיי התיאטרון בארץ? עד יום מותו המשיך לעבוד. גם כששכב כבר בבית חולים וימיו היו ספורים, הוא החל לביים ממיטת חוליו את מחזהו האחרון, "הבכיינים", אותו לא זכה להשלים לביים. בעיזבונו נמצאו מחזות שעדיין לא הוצגו. מעניין אם יהיה איזה תיאטרון שייקח על עצמו לסיים את העלאת כל מחזור מחזותיו, גם לאחר מותו. לוין לא זכה בפרס ישראל בחייו, אך זכה בפרס על מפעל חיים בתיאטרון. מאז שנות השבעים הוא סירב להתראיין וטען שכל מה שיש לו להגיד נאמר על הבמה. הוא התרחק מאירועים חברתיים ולא היה חבר בקליקות פנימיות של התיאטרון. ולסיום, הרי אי אפשר שלא לצטט את דברי ההספד שהספידו חבר הכנסת יוסי שריד, אז שר החינוך והתרבות, כשנודע דבר מותו של לוין: "חנוך לוין הוא היוצר שהסתכל במקומנו בראי והראה לנו את פרצופנו האמיתי. יותר מדי שנים התמוגגנו מעצמנו, התבשמנו מריח גופנו, עד שבא חנוך לוין, פתח את השסתום של מציאות חיינו ורק אז עלה הריח הרע. חנוך לוין הציל אותנו". יותר מדויק מכך אי אפשר להספיד את האיש הקטן-הענק הזה.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...