עוד בתרבות ובידור
 >  > 

ההבטחה של "המאהב" החדש

אשכול נבו, בספרו "ארבעה בתים וגעגוע", מזכיר את א"ב יהושע בספרו "המאהב", עם התבוננותו הייחודית על החברה הישראלית

עמיר ונועה, זוג סטודנטים, מגיעים לחפש דירה שכורה במושב. עיקר תושביו הם עולי כורדיסטאן ותיקים. המושב נמצא על גב הר הקסטל, סמל חשוב ומרכזי במלחמת השחרור. הם נכנסים בטעות לדירה בה יושבים שבעה על חייל שנפל בלבנון. והנה לנו סמלים ישראליים מהתחלת הדרך עד ימינו. לאן שלא ילך הסיפור הזה, הפתיחה נוטעת ומקבעת אותו בישראליות הצרופה המותכת. בכאן ועכשיו. המושב הוא אמצע הדרך בין תל אביב, שם לומדת נועה, לבין ירושלים בה לומד עמיר.

מסביב כבר עולים הקולות האחרים: יותם, אחיו הקטן של החייל ההרוג, בוכה כי נחתכה לו האצבע כשחתך סלט; הוא לא כל כך מצטער על אחיו באותו רגע. בינתיים ובהמשך יתפוס את מקומו הראוי בסיפור המבוגרים. משה, בעל הדירה, וסימה אשתו, שאינם מבוגרים יותר מעמיר ונועה, מצפים לאורחים לשבת - אחיו הדתיים של משה. הם לא "סתם דתיים" אלא הלכו והתחרדו. עוד סמל ממאפייני הישראליות.

כולם מדברים בגוף ראשון, רק פה ושם נכנס תיאור מפי מספר. בקומה מעל גרים אברם וג'ינה, הוריו של משה ומייסדי שושלת זכיאן, העומדת להתארח בשבת לרגל יום הולדתו השבעים של סב המשפחה. לאטם נאספים להם גיבורי הסיפור. מרחוק מגיע מכתב המהווה קול נוסף של חבר המטייל בדרום אמריקה.

קיר גבס דק מפריד בין דירתם של עמיר ונועה לבין דירתם של משה וסימה, ובכדי שיוכלו להפעיל את דוד החשמל המשותף הנמצא בדירתם של משה וסימה, נקדח חור קטן בקיר שאפשר יהיה לשלוח יד מדירה לדירה. החור מעביר לא רק את הצורך להרים מתג חשמלי, אלא מעביר גם רחשים מדירה לדירה. סימה מקשיבה לקולות האהבה של נועה. קול נוסף ההולך ונשמע בין הקולות האחרים הוא הפועל הערבי העובד בשיפוץ בכפר ומזהה בו את בית הוריו משכבר הימים.

נועה לומדת צילום ב"בצלאל". היא מצלמת את עמיר ומחפשת את הקומפוזיציות המעניינות, ה"פריימים", הנכונים. היא לא מרגישה שהיא מקפיאה בתמונות שלה רגעים מחייהם המשותפים.

יש בספר הבטחה גדולה כבר למן ההתחלה. מאז הספר "המאהב" של א"ב יהושע, שהחל אז את עלייתו לפסגת יצירתו, לא היה עוד ספר רב קולות שכבר מהרגע הראשון נשאבים לתוכו. הקולות הנפרדים ברורים מהרגע הראשון. העניין בדמויות נולד עם המשפטים הראשונים שלהם. בעוד שבספרים אחרים המתארים את האקטואליה התכנים גורמים דווקא לתחושת ניכור, כאן מלכתחילה יש תחושת שותפות, הכרות. הם כולם: מוכרים, חברים, בני משפחה, אותנטיים. ויחד עם זאת, לא משעממים, עד שכל הטענות נגד "הרלוונטיות" העולה לעתים קרובות כל כך מול יצירה שכאילו נחטפה מעמודי החדשות, נעלמת או כמעט ולא מתעוררת. כאן מצויים הן הריחוק של המספר והן ההכרה שמדובר באמת פנימית. אכן, הבטחה מהעמוד הראשון.

זאת, ועוד: הספר מחולק לבתים, לא לפרקים. מדובר ברמז מטפורי נוסף. הזוגות נעים במעגלי החיים הצפויים כמעט שלהם. אצל עמיר ונועה עדיין נרקמת האהבה הראשונית, תחילת הזוגיות, על אף שכאשר הוא עם עצמו, הוא חש מופרד מעצמיותו ומן האהבה. אצל משה וסימה ישנם כבר ילדיהם, החדגוניות, השגרה. הורי החייל המת מתרחקים אחד מהאחר.

בתל אביב מכינים את כיכר מלכי ישראל להפגנה למען השלום. ראש הממשלה, יצחק רבין, ידבר במהלכה. גם שר החוץ, שמעון פרס, יהיה. יהיו גם אמנים. אומרים שיבואו מאה אלף אנשים. בסוף החודש התפוצץ הדוד, ואף אחד עוד לא ידע שזאת מטפורה.

וברקע כבר מנגן לו פזמון שמבצעת להקת "ליקריץ", שההקשר שלה לסיפור עדיין סמוי. הדמויות נאספות כולן. סוף הבית הראשון. בהמשך, צללים מתחילים להתאסף בשולי התמונות, סדקים מתחילים להיבקע: משה רוצה להתקרב לדת, סימה מסרבת. הסדקים שנפערו הולכים ומתרחבים, הסיבות כבר כמעט אינן חשובות, הרגשות הרוטטים מתחת לפני השטח הם הסיבות האמיתיות. השינויים עודם סמויים עדיין.

מסוף הבית השני נראה כי גם בכתיבה נפער סדק צר כלשהו; משהו בזרימה נעצר קצת. הסופר מנסה להקיף הכל, כולל תחושות שלאחרי פיגועים - לא רק אצל הישראלים אלא גם אצל הערבי העובד בישראל. הרי אי אפשר להגיד שזה לא אמין, אך מי יכול לשפוט.

הנדידה בתוך הסיפור, מן הפרטי אל הלאומי, מן האישי אל הציבורי היא מעניינת בדרכה וכתובה היטב. אישית, אני מעדיף משהו מרומז יותר, אך האם אפשר לרמז כשכותבים סיפור שמתרחש בתאריכים מסוימים, במקום מסוים, והסיפור עצמו איננו תלוש מהמציאות? הלא הסיפור מסתמך על המציאות, בדרכו שלו. אלא שלרגע, כדי להרחיק ולנתק, מופיע בסיפור שד: שד אמיתי, לא אחד מהאמונות הטפלות הכורדיות; שד שיש לו קול משלו, המתגורר בישוב, ומחכה להזדמנויות להיכנס בבני אדם. ברגע אחר, קנגורו מופיע. נכון, הזוי, אולם בכל זאת קנגורו. וישנם המשוגעים, במועדון שעמיר מתנדב בו, שהם אולי יותר נורמאלים מאלה שמסווגים כנורמאלים.

הסופר לא מוכן לוותר על שום פרט שיתחמק מהמציאות, כולל טלוויזיה וסיסמאות זועקות של "מוות לערבים". בלב הקורא מתחילה תחושה של גודש, למרות האמינות, למרות ההכרה האישית של כל תיאור. זו תחושה מכבידה במקצת. נוצרת הרגשה שבאמת אי אפשר להכניס הכל לסיפור אחד.

העומס של סיפור פרטי המציאות מכביד. עם זאת, האנשים, קורותיהם, דרכי התבטאותם, כתובים יפה. הסופר גורם להתעניין בהם באמת: להביע עניין אמיתי בזוגיות, במשברים, במשיכה המינית הזורמת לכיוונים חדשים, בחרדה מן השיגעון, ביחסים, בפרימה ובתפירה מחדש. הסיפור מלא בהתרחקויות ובהתקרבויות. הכל אנושי עד מאד.

אחרי כל ההסתייגויות ,מחמאה: אשכול נבו הוא סופר טוב בתחילת דרכו. יש לו עין טובה והבנה למערכות פנימיות של בני אדם. המדובר בסופר מסקרן בהחלט, שמן הראוי לעקוב אחר התפתחותו. אין ספק שאני אקרא את ספריו הבאים, ולו רק לבחון אנה יצעיד את כשרון כתיבתו.

"ארבעה בתים וגעגוע" מאת אשכול נבו * הוצאת זמורה ביתן, 2004 * 361 עמודים, כריכה רכה * מחיר מומלץ לצרכן: 78.00 שקלים

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...