שולמית אלוני. צילום: אתר הכנסת.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

שולמית אלוני ומלחמתה בטרור המיני

ח"כ שולמית אלוני הבינה מה שפוליטיקאים פופוליסטיים מימין ומשמאל שוכחים לעיתים: אף דיכוי אינו מוסרי, אף אפליה לא צריכה להיות נסבלת, אף רדיפה אינה ראויה להתעלמות, אף השפלה אינה ראויה למחילה ואף סוג של גזענות אינו מוצדק. בזכות הלביאה השואגת של הפוליטיקה הישראלית, להיות הומו זו לא עבירה על החוק. רבים חייבים לה את חייהם. אחרי מות

שולמית אלוני איננה. הלביאה השואגת של הפוליטיקה הישראלית, לוחמת למען שלום, שוויון וצדק בנשמתה, האישה שכה רבים חייבים לה את חייהם, הלכה לעולמה. 

חוש הצדק שהוביל אותה להתייצב חזיתית מול אשת-הברזל גולדה מאיר ז"ל על אף המחיר הפוליטי כבד (השארתה מחוץ לרשימת מפא"י), להקים את רצ התנועה לזכויות האזרח, לתקוף ללא רחם כמה פוליטיקאים דתיים מושחתים תוך כינויים "נבלים ברשות התורה", זהו בדיוק אותו חוש-צדק וזו בדיוק אותה אנרגיה מוסרית שהניעו אותה להעביר בכנסת (יחד עם ח"כ לשעבר מרדכי וירשובסקי) ב-1988 את ההחלטה ההיסטורית המבטלת מן העולם את החוק המנדטורי לאיסור משכב-זכר.

ח"כ שולמית אלוני הבינה מה שפוליטיקאים פופוליסטיים מימין ומשמאל שוכחים לעיתים: אף דיכוי אינו מוסרי, אף אפליה לא צריכה להיות נסבלת, אף רדיפה אינה ראויה להתעלמות, אף השפלה אינה ראויה למחילה ואף סוג של גזענות אינו מוצדק. המאבקים למען שוויון זכויות למזרחים, אשכנזים, ערבים, נשים, הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים הנם מאבקים השלובים זה בזה: מאבקים חברתיים, מוסריים, ערכיים, אידיאולוגיים המחייבים אומץ-לב, התמדה וריצה למרחקים ארוכים.

בתשדירים של מפלגת רצ בראשותה של אלוני הופיע לראשונה גבר הומו ישראלי בפנים גלויות וזעק נגד אפלייתו, וזאת בעיצומן של שנות ה-80 השמרניות. בזכות שולמית אלוני ז"ל שהצליחה לבטל החוק בשלהי שנות ה-80, להיות הומו זו לא עבירה על החוק. גם אם אותו חוק פאתטי נגד משכב זכר נאכף רק לעיתים רחוקות, עצם קיומו היה סוג של טרור מיני אכזרי שהפיל חללים חפים מפשע. סילוקו של החוק מחק כתם מצחין של ברבריות מספר החוקים הישראלי.

שולמית אלוני, שבאה מרקע כלכלי-חברתי ומשפחתי לא קל, וחוותה על בשרה ילדות עשוקה, רעב וסבל רגשי, למדה ולימדה שהמאבק למען זכויותיהם של מיעוטים מיניים הוא בראש ובראשונה מאבק למען זכויות האדם, ולפיכך הנו מאבק נכון, צודק ודחוף לא פחות ממאבקיה למען זכויות נשים, נגד התעמרות הממסד בלא-יהודים, נגד אפליה חברתית-כלכלית, נגד הכיבוש הצבאי על הפלסטינים, נגד הלאומנות המשיחית המעדיפה רגבי-אדמה על-פני חיי אדם ומבחינה בין דם לדם, ונגד הכפייה הדתית הפנאטית המאיימת על חופש האמונה ואי-האמונה בארץ הזאת, כאז כן עתה.

אהבתי גם את הסגנון שלה, את גישתה הביקורתית הישירה, הכנה, האמיצה, המתריסה של שולמית אלוני שהתמחתה בקריעת מסיכת הצביעות מעל פרצופם הזחוח של כמה מיריביה המדושנים. היא הייתה פרגמטית באופן המושכל והמתוחכם בו יישמה את סדר-היום החברתי והמוסרי שלה, אך היא גם הייתה דוגמטית, בעמידתה העקבית והבלתי-מתפשרת על עקרונות המוסר, וטוב שכך.

שולמית אלוני לא רק "תחסר לנו" בלשון-עתיד, אלא כבר חסרה כעת לכל מי שמתחלחל מאמירותיה של ח"כית לאומנית-שכונתית המעניקה למהגרים אפריקנים אי-לגאליים את כינוי החיבה "סרטן", ולכל מי שמזדעזע מדיונים בכנסת ישראל מה צריכה להיות הדרגה החוקית של צבע-עור כהה, מיהו "שחור טוב" ומיהו "שחור רע", כמו גם הניסיונות הגזעניים בישיבתה של אחת מוועדות הכנסת, לנמק מדוע מהגר צפון-אפריקני ראוי להיחשב בן-אנוש יותר ממהגר מזרח-אפריקני וכו'. שולמית אלוני התחלחלה מחרפה פרלמנטרית וחוץ-פרלמנטרית שכזאת, ונוכחותה האמיצה חייבת להישאר בתודעה הדמוקרטית הישראלית.

"אני לא עץ. אני ציפור", אמרה שולמית אלוני בסרט-התעודה המצוין "האזרח אלוני" שביימה ענת סרגוסטי  והסבירה: "כולם מחפשים שורשים, אני תמיד רציתי להיות ציפור". ללא ספק, אלוני ז"ל הייתה פוליטיקאית רבת מעוף. לפחות פעם אחת בחיי זכיתי לומר לה אישית: תודה. במובן מסוים, אני חב לה את חיי.

יהי זכרה ברוך.

ד"ר גלעד פדבה לימד בסמסטר א' בבית ברל את הקורס החלוצי "ילדים בוורוד: ילדים ובני נוער חד-מיניים בספרות ובקולנוע" ובסמסטר ב' הוא ילמד בחוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב את הקורס "כוכבים בארון: חד-מיניות בתקשורת הפופולרית"; בעוד כשבועיים יופיעו בהוצאת פלגרייב-מקמילן ספרו החדש Queer Nostalgia in Cinema and Pop Culture, ואסופת-המאמרים שהוא שותף בעריכתה Sensational Pleasures in Cinema, Literature and Visual Culture: The Phallic Eye.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...