עכשיו זה זמן אושר!. צילום: צילום אישי.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

ספק דמוקרטיה, ספק בית

המדינה, במקום להקל על הגייז שהם מטובי בני הארץ, מערימה קשיים ומכשולים בפני זוגות שרוצים לבנות את ביתם בישראל. חשבו כמה הוצאות כלכליות, שלא לדבר על כאב ראש וכאב נפשי, נכפים על זוג הומואים ישראלים רק בגלל שהם מעוניינים להקים בית ומשפחה. אז אל תטיפו לי על ציונות ושאר דמגוגיה, כשאומר לכם שאני לא ממהר לחזור לגור בארץ

כבר חודשיים וחצי שאני מרגיש שאני מהלך על עננים. הסיבה לכך היא פשוטה, לפני חודשיים וחצי נולדה ביתי בכורתי אחרי שנים של ניסיונות להרחיב את המשפחה שלי. בכך הסתיימה תקופה ארוכה של הכנות: מה לא עשינו? חסכנו כספים, היגרנו למדינה אחרת, פנינו לסוכניות אימוץ, פנינו לשירותי פונדקאות, חיפשנו פונדקאית מתאימה, רצנו, נסענו, חיינו במתח מתמיד ותלויים לא מעט בטוב ליבם של של אחרים. בדרך עברנו הרבה מפחי נפש, אבל הרצון להיות הורה תמיד עזר לנו לשמור על התקווה, אבל מי סופר ומי מתחשבן, עכשיו זה זמן אושר!

"ומה עכשיו", שואלים אותי חברים, "עכשיו כשאתם משפחה עם ילדה, תחזרו לארץ?"

אם הייתם שואלים אותי את השאלה הזו לפני חמש שנים אז התשובה הייתה ברורה מאליו. הארץ זה משפחה, הארץ זה חברים, הארץ זה סחבקיות וצהרי יום שישי מלאי העונג. הארץ זה גם המון דברים רעים כמו כיבוש, תאגידים דורסניים, ממשלות שלא שמות קצוץ על האזרחים, ואמנם לחזור לארץ זה לרדת ובגדול ברמת החיים, אבל מולדת אי אפשר לבחור. ישראלים נולדנו וישראלים נשאר, לטוב ולרע.

אבל היום, נדהמתי לגלות שבניגוד לעבר, כבר אין לי תשובה ברורה לשאלה אם אי-פעם אחזור לגור לישראל.

קראתי השבוע על הזוגות החד מיניים שתקועים בתאילנד, ושהמדינה אינה ממהרת להנפיק לתינוקות החדשים שלהם דרכונים. מקרים עצובים  שכאלו מאשרים לי כל פעם מחדש שההחלטה לעזוב את הארץ בשביל להרחיב את המשפחה שלי הייתה החלטה נכונה.

הרחקנו למקום שאנו, כתא משפחתי של זוג גייז, שווים בפני החוק. אנו אסירי-תודה על שאנו גרים במדינה שהמחוקק מבין ומקבל את העובדה שיש יותר מדרך אחת להיות משפחה. רשויות החוק בבריטיש-קולומביה התייחסו אלינו ללא אפליה, ממש כמו כל זוג סטרייטים שנעזרים בפונדקאות- הרישום הוא פרוצודורה פקידותית ולא יותר. בלי בתי משפט, ובלי תסקירים וביקורי בית של עובדת סוציאלית. בלי שמישהו יגיד לאחד מאיתנו שהוא האבא ה"אמיתי", ואילו לשני, שהוא נטול זכויות הוריות עד השלמת הליך אימוץ ארוך. בלי רבנות ותורת הגזע שתקבע אם היילוד יהודי או לא (כיאה למדינה עם הפרדה מהדת, דתו ואמונתיו של האזרח הן עניינו האישי). בסופו של ההליך, הדובדבן בקצפת: בתעודת הלידה, שהיא בעצם האישרור החוקי להורות שלנו, המושגים ״אם הילד״ ו״אב הילד״ שונו ל״הורה הילד״, ותחת זה אני ובן זוגי רשומים כהורים של בתנו בתעודת הלידה.

ליבי ליבי על המשפחות שהמדינה מפקירה בתאילנד. זו לא פעם ראשונה שזה קורה, זה כבר קרה לפני מספר שנים עם משפחה אחרת, שהופקרה עם תינוקות תאומים בהודו. בשנה הקודמת גם ראיתי איזכור יח"צני לפרשה כאשר אחד מהורי התאומים, דייל באל-על, הודה לרה"מ ורעייתו על ההתערבות לטובת זירוז ניפוק הדרכונים לתינוקות.

התמונה, כפי שפורסמה בעיתון, נראתה כמו תמונה משמחת, וכולם בה, לרבות ראש הממשלה ורעייתו היו מחוייכים ומאושרים. אך לי, במבט מרחוק, התמונה נראתה עצובה מאוד. זה אומנם יפה ומרגש שההורים של התאומים מצאו הזדמנות להודות לרה"מ ורעייתו על הקומבינה. באמת מזל שיש ביבי. באמת מזל שיש שרה. באמת מזל שיש קומבינה. בלי הקומבינה, יש אפליה. אבל לא יכולתי שלא לתהות מה תעשה משפחה שאין לה את היכולת למשוך בקשרים הנכונים? משפחה שלא יכולה להפעיל אף קומבינה אישית ופרטית?

חשבו כמה הוצאות כלכליות, שלא לדבר על כאב ראש וכאב נפשי, נכפים על זוג הומואים ישראלים רק בגלל שהם מעוניינים להקים בית ומשפחה בישראל. המסע להורות הוא קשה ומתיש. והמדינה במקום להקל על הגייז, מטובי בניה של הארץ, מערימה קשיים מסיבות שלא ממש עולות בקנה מידה אחד עם מדינה המשווקת את עצמה בחו"ל בתור גן עדן לזכויות להט"ב.

כאשר מתרגלים לחיות במקום שהיחס לילדים ובעצם למשפחות, הוא באמת ללא הבדלי דת גזע ומין, קשה מאוד לקבל החלטה לחזור למדינת הלכה בתחפושת. אקדים את כל המקטרגים: אני מודע לכך שאני לא עושה טובה לאף אחד אם אני חי בארץ או בקנדה. לאף אחד. אבל, מולדת מול ילדים משלך היא דילמה שאני לא מאחל לאף אחד.

עצוב לי להגיד את זה, אבל שאף אחד לא יטיף לי על ציונות ושאר דמגוגיה שכזו: אני לא מבין מדוע כדי לבנות במדינה שלי בית ומשפחה, אני צריך לקבל ולהסכים עם כך שמתייחסים אלי כאל אזרח סוג ב׳, בגלל שבארץ שלי קיימת אפליה ממוסדת. זוהי מדינה שהיא ספק דמוקרטית, ומקום שהוא ספק בית.

את ההחלטה האם לחזור לארץ אני דוחה לבינתיים. אני מרגיש שלילדה שלי אני חייב לפחות עוד אח או אחות אחת. אולי, עד אז, דברים יתחילו סופסוף להשתנות. אולי עד אז יפול האסימון אצל לא מעט ישראלים שיבינו סופסוף, שילדים של הומואים ולסביות הם ילדים רצויים שגדלים בבתים חמים ואוהבים. אולי עד אז יבין המחוקק שמתן זכויות שוות למשפחות חד מיניות היא אינדיקציה לחוסנה של החברה והמדינה, לעתיד טוב יותר.

- פורסם במקור בבלוג של יניב גומס.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...