עוד בחדשות ודעות
 >  > 

לפזר את מסך הערפל

בשביל ועד האגודה, כללי הדמוקרטיה גמישים ונעימים: מצד אחד הם מצהירים על שקיפות, ומצד שני מצביעים בחופזה וסוגרים את ישיבותיהם לציבור. לטל איתן, עורך GoGay, נמאס מהצביעות

בשנים האחרונות, אגודת ההומואים, הלסביות, הבי והטרנס הייתה לא-פופולרית, וזאת בלשון המעטה. פוליטיזציה, מאבקים פנימיים שנוהלו כלפי חוץ, היעדר ידע ואולי גם סתם שנאת חינם, הפכה את הארגון החשוב הזה למשהו שכמעט כולם אוהבים לשנוא. לאחרונה, ובפרט עם פרישתה של נורה גרינברג מתפקידה כיושבת ראש הארגון, נדמה שרמת הכעס ושאט הנפש כלפי הארגון ומתנדביו, הולכת וגוברת.

בנקודה מסוימת העברנו ב-GoGay החלטה מערכתית, שתכליתה סיקור מדויק ומקיף יותר של נושאי האגודה. פנינו ליושב הראש, מייק המל, ולחברי הוועד, בבקשה שיכתבו מאמרי דעה המסבירים את עמדתם ויסבירו לקוראים מה בדיוק קורה באגודה היום. מתוך הראייה, וההבנה, שלכל מטבע יש שני צדדים, החלטנו להביא את שניהם ממקור ראשון הישר מחברי הוועד, שנמצאים במרכזן של שערוריות ציבוריות האחת אחרי השניה. בקשות אלה לא כובדו, ולמרות הפצרות חוזרות ונשנות, חלופת מיילים וטלפונים, מאמרי דעה לא הועברו אלינו, למעט מאמר אחד, שנשלח שבועיים לאחר המועד האחרון (שאף הוא הוארך בימים נוספים לבקשתם).

החלטנו עוד, לערוך ראיונות עם חברי הוועד. לשאול אותם מה הם עושים בחייהם. כיצד הם רואים את תפקידם באגודה. לדעת מי הם, בני כמה הם, מה הם חושבים שטוב באגודה, ומה הם היו רוצים לשפר. כתבת הצבע הזו אמורה הייתה להציג בפני הקוראים את חברי ועד הארגון המרכזי של הקהילה, האנשים שכולם אוהבים לשנוא. הרבה יותר קל לתקוף שמות אנונימיים, ואנשים שאינם מוכרים. החיבור לפנים, לקול האישי, ולהבנה שמאחורי כל שם עומד אדם, היה עושה רק טוב עם האגודה. ואיתנו, כקהילה. כציבור המקבל ממנה שירות.

אורן בלומנפלד, כתב GoGay שעבד על המאמר, נתקל בחומת קשיים בלתי-אפשרית. בעוד שחלק מחברי הוועד השיבו לשאלותיו בחפץ לב, היו כמה שהרגישו מאוימים. היו שתקפו את GoGay וטענו לחוסר אובייקטיביות שלנו כלפיהם, ודבריהם הוכנסו, במלואם, לכתבה. מתוך הבנה שביקורת, הגם אם היא אינה לטעמנו, רלוונטית וחשובה מאוד להתנהלות שלנו. רק לאחר יותר מעשרה ימים, של עבודה מאומצת, הצליח אורן להעמיד כתבה ראויה. אז, מן הסתם, היא הפכה כבר לבלתי-רלוונטית, ונשמרה בארכיון "עד הסערה הבאה", כמו שאומרים.

שקיפות או אטימות?

כחלק מתהליך הסיקור והעבודה העיתונאית שלנו, הוחלט לשלוח כתב/ת לכל אחת מישיבות ועד האגודה הפתוחות לציבור, וזאת על מנת להיות מעורים בנעשה ולדווח מתוך הישיבות על מה שקורה בארגון. מיותר לציין שכמה מחברי הוועד לא אהבו זאת. בהצבעת אינסטנט, המוכיחה שיש כאלה שעבורם דמוקרטיה היא דבר גמיש ובעצם רק חותמת גומי, הם החליטו "לסגור" את ישיבת הוועד לציבור. ומי הוא אותו הציבור, אתם שואלים? שהרי איש לא מגיע מיוזמתו לפגישות, על אף שהן מפורסמות ממש כאן בלוח האירועים ב-GoGay כפתוחות לציבור. הציבור הזה הוא אנחנו, עיתונאים וכתבים, שנתקלים בחומת מגן בצורה.

מעבר לפגיעה בחופש הביטוי, הניצול הציני של ערכי הדמוקרטיה הפך בחודשים האחרונים לדגל שחור שנתלה במרפסת הבניין הישן והמתקלף בנחלת-בנימין. הוועד, שגם בעבר היה סוג של חותמת גומי אבל לפחות עשה משהו, שינה את טיבו והפך כמעט בתוך לילה לארגון שמחליט לא להחליט, או להחליט בפעם אחרת. כך למשל, מושכים החלטות קריטיות בנוגע לבחירת מנכ"ל לאגודה, או לניהול הכספים. בכל פעם מחליטים להחליט בפעם הבאה, וכן הלאה וכן הלאה.

כך שוועד האגודה מצהיר מצד אחד על שקיפות מלאה, ופותח את ישיבותיו לציבור הרחב. אך כאשר הציבור (או במקרה הזה אנחנו, השליחים של אותו ציבור), מגיע למקום, פתאום הופכת ישיבת הוועד ל"סגורה". בוועד האגודה הסבירו אתמול (יום שלישי), שישיבות הוועד הן "כמו ישיבות ועדת החוץ והביטחון של הכנסת". ההשוואה הייתה משעשעת למדי, והובילה אותי מיד לתהות איזה כפר מתכננת האגודה להפגיז, אילו אמצעי לחימה חשפו המסתערבים בוורוד בנקיקי הקהילה, ומה יהיה טיבה של חומת המגן שתיבנה בין הקרפה-דיאם למינרווה.

מה יש להם להסתיר, לחברי הוועד, שהם כל כך חוששים מהנוכחות של התקשורת בישיבה שמלכתחילה הוגדרה בפתוחה לציבור? יש הגיון בכך שישיבות בודדות ומסוימות תהיינה סגורות לציבור. אך יש טעם רב לפגם בהצהרה על כך שהישיבות פתוחות מצד אחד, ומנגד בסילוק כל מי שמעז להגיע בעקבות אותה הזמנה, הנשלחת לעיתונות בלוח הפעילויות של האגודה. כנראה שבנחלת בנימין 18 לא שמעו שאי אפשר לאכול את העוגה, ועדיין לפזז בחתונה תוך אחיזת המקל בשתי קצותיו.

יורים ובוכים, פעם כך ולפעמים אחרת

קשה, קשה להשיג תגובה מהאגודה. מי שינסה ליצור קשר עם מי מחברי הוועד, יתקל בדרך כלל במסכת של "תלך-תבוא" שלא הייתה מביישת את קופת החולים, מעוז הביורוקרטיה. מלבד במקרה שבהם יש אינטרס ברור ליצור קשר ולראייה טלפון שקיבלתי לפני שבועיים מאחד מראשי האגודה, בשעה שלוש לפנות בוקר. מה קרה, אתם שואלים, שמצריך טלפון בהול בשעה כזו? התשובה תגובה שכתב אותו אדם, נכנסה בטעות עם שם אחר, בו הוא כתב שלל תגובות קודם לכן. התבקשתי לקום ממיטתי, לגשת למחשב, ולשנות את השם בתגובה שעשתה לאגודה פאדיחה גדולה. בשביל זה יש חברים, לא? שלא לדבר על טלפונים אחרים, הזויים לא פחות, שביקשו להדגיש שם של חבר ועד כזה או אחר ב"BOLD" בכתבה, לצרף תמונה לאייטם, או סתם להוסיף ציטוט סיכום, "שישתלב לך יופי בטקסט!".

אבל זוהי האגודה של ימינו. מצד אחד מצהירים על נאורות, על פתיחות ועל שקיפות מופתית, ומצד שני מגרשים כתבים שמגיעים לסקר את ישיבות הוועד, כשליחיו של הציבור. שמתלוננים על חוסר אובייקטיביות ומגמתיות ב-GoGay, ומצד שני לא טורחים לכתוב מאמרי תגובה או להציג את דעתם גם כשאנחנו ממש מתחננים לכאלה. מצד אחד מאיימים בתביעות דיבה, ומצד שני כותבים תגובות בעילום שם, תוקפים מתנדבים, ארגונים אחרים, עיתונאים, וסתם אנשים שכותבים תגובות נגד האגודה. יורים ובוכים? כן, זהו ללא ספק תיאור מתאים, ברוח "ועדת החוץ והביטחון".

ובכל זאת, נוע תנוע. שהרי לא כל חברי הוועד תמימי דעים על כך שצריך לסלק את הציבור מישיבותיהם. לא כל חברי הוועד מורגלים בסחבת, ולמרבה המזל חלקם מבינים שגם אם עושים את הכביסה המלוכלכת עמוק בתוך הארון, היא עדיין יוצאת החוצה. שהרי האגודה אינה חיה בבועה: התביעות המאיימות עליה מוכרות וידועות לנו, וגם המשברים הכספיים והצרות האחרות. שיתוף הפעולה הזה, והשקיפות, לא רק שלא יזיק לה, אלא בדיוק ההפך הוא יוכל לאפשר לחברי הוועד, ולארגון עצמו, להיות בטוח שהסיקור יהיה באמת אמיתי ומקיף, ולא חד-צדדי ועטוף במסתורין.

מסך הערפל הזה שמפזרת האגודה מאפיין כל כך את פעולותיה, ונעשה מתוך מחשבה שהוא מועיל, בעוד שהוא פוגע בה בצורה קשה. האקלים החברתי שנוצר עקב כך, בעקבות אותו מסך עשן וחזיזים המושלכים עלינו תדיר, סופו לגרום נזק לכולנו קודם כל ובעיקר לאגודה, אבל גם לנו, כקהילה וכציבור. את מחיר הטיפשות והגמלוניות שלהם, כולנו בסופו של דבר נאלץ לשלם.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...