שחר בן-פורת. 
עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

זמן פרידה

אם פרידות זה הדבר הכי קשה בחיים, מדוע מרגע שאנו נולדים אנו לא מפסיקים להפרד? טור עצוב לרגל התחלה של שנה חדשה

אני לא יודע מה איתכם, אבל אני שונא פרידות. לא מחבב אותן, לא אוהב אותן, ממש שונא אותן לרגעים. מאז הפרידה המשמעותית הראשונה בחיים שלי – מותה של סבתי כשהייתי בן 10 – אני סולד עמוקות מפרידות. גם הפרידה מהחבר הראשון שלי לא הוסיפה לעניין ובמשך זמן מה לאחר מכן כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא שאני מעדיף להיות לבד מאשר להסתכן בפרידה רומנטית נוספת.

לשמחתי, טראומת הפרידה הרומנטית הראשונה עברה והעזתי להכנס מחדש לזוגיות, בידיעה מודעת שיום יבוא ופרידה – כזו או אחרת – אכן תצטרך להתרחש. בינתיים עברתי עוד אי אלו פרידות בחיים, מקרובי משפחה שהלכו לעולמם, מחברים שהיו בחיי ואינם עוד. נפרדתי מבתים שגרתי בהם, מאנשים שעבדתי איתם, מעבודות שעבדתי בהן. נפרדתי מפנטזיות שלא יתממשו, מבגדים שלא אלבש, משיער שלא יצמח.

השכחה עוזרת להזכר

מרגע שאנחנו נולדים – כלומר, נפרדים מהרחם – החיים שלנו רצופים פרידות, חלקן קטנות ופחות מורגשות, אחרות גדולות ומטלטלות. עד שבסוף יגיע הרגע בו אנחנו נצטרך להפרד מהחיים הללו ולהכנע אל השינוי הגדול מכולם.

כשאני מנסה לחשוב בהיגיון על האופן בו החיים פועלים ולנסות למצוא חוכמה בתוך הטירוף הזה, אני מתקשה מאוד לעשות זאת. אני יכול אולי לדקלם את מה שנהוג לומר על כך, בתקשור שלי עם טוהר ובתקשורים אחרים שקראתי במרוצת השנים.

איך מסבירים את זה? כחלק מהמשחק של כדור הארץ, משחק של שכחה עמוקה. כלומר, שכחנו מי אנחנו באמת, את מהותנו הנצחית, האלמותית, כאשר בחרנו להיוולד לכאן. מתוך השכחה נובעת ההזדהות העמוקה שלנו עם מה ומי שיש לנו בחיים, וכל פרידה יכולה להזכיר לנו – אם אנו מוכנים לכך – את הטבע האמיתי שלנו.

זה נשמע לי מעניין, כשאני כותב את זה. אם אני מתנתק לרגע מהרגשות שלי ומסתכל על הדברים מהצד, זה אפילו הגיוני. על בסיס האמת הזו קמו מרבית התורות הרוחניות בכדור הארץ ויש להודות שהן הצליחו לעזור למספר עצום של אנשים להשתחרר מכבלי ההזדהות והסבל.

אבל אני לא מצליח להתנתק מהרגשות שלי, בזה אין ספק. אני גם לא מנסה; זה יהיה ניתוק מהטבע האמיתי שלי. הרגשות כואבים, פצועים, הלב מדמם מצער. עוד פרידה ועוד פרידה ולפעמים אני לא מוצא מקום בתוכי לנשום. כמו אם אכניס אוויר, הפרידה רק תהיה כואבת יותר.

המוות הוא שער

"להתבגר זה להפרד", אמרה לי שרון גל, חברה טובה ומטפלת שאני הולך אליה כבר שנים רבות לטיפולי שיחה והילינג. להתבגר זה להפרד, אז אני מנסה בכל כוחי להשאר ילד. אבל זה לא יכול להצליח, החיים דורשים את תשומת ליבי. המחויבויות והאחריות גדולים מכל שאיפה לחזור אל התמימות שהיתה ואבדה לפני שנים רבות, לפני שכאב הפרידה החל להלום.

אני רוצה לכתוב מילים שגם ינחמו ולא רק יספרו, ואני מתקשה למצוא אותן. אולי זה לא כל כך מדויק: אני יודע שהמוות הוא רק שער, שלאחריו החיים בדרך זו או אחרת ממשיכים. איך אני יודע? אוסף גדול למדי של חוויות שחוויתי, של שיחות ומפגשים עם כאלו שהלכו לעולם, כולל אותה סבתא שנפטרה לפני שנים רבות, הבהירו לי שהסוף הפיזי הוא רק התחלה.

אך גם אם אני יכול לדבר מדי פעם עם סבתא שלי, אין זה משנה את העובדה שאני לא יכול לבקר אותה, לחבק אותה, לשמוע את הקול שלה, לאכול את האוכל שלה. נחמה אולי יש, אך גם געגוע.

אז מה עושים? בוכים, מתגעגעים. לוקחים בחשבון שהפצע בלב אינו מגליד לחלוטין. פרידות משמעותיות נותרות כואבות גם שנים רבות לאחר מכן. אולי, אם לא ננסה להפרד מכאב הפרידה, יהיה לנו קל יותר, גם אם כואב.

הכותב הוא מתקשר של טוהר ומנחה סדנאות חופש להרגיש

 

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...