תותים ושוקולד. צילום: כריכת הספר.
עוד בספרים
 >  >  > 

כשהומו וקומוניסט מתיידדים בקובה

הספר "תותים ושוקולד", שתורגם לאחרונה לעברית לאחר שכבר בוים לסרט, מביא את סיפור ידידותם של סטודנט קומוניסט בקובה והומוסקסואל מתנגד המשטר

ספרו של סנל פאס, "תותים ושוקולד", אשר את הסרט שבוים על פיו ראינו לפני כעשור, תורגם כעת לעברית. אין דבר משמח יותר מלגלות שעוד ועוד ספרים העוסקים בנושא ההומוסקסואלי מתפרסמים לאחרונה. הדבר מעיד שלפחות ברמה התרבותית אנחנו שוק שכדאי לפרסם עבורו.

"יש את אלו המכונים כמו שצריך, הומוסקסואלים, השימוש במונח הזה נפוץ כי המלה, גם בקטעים הכי גרועים, מכילה איזושהי מידה של כבוד. מתרוממים - טוב, גם המונח הזה נפוץ, ואוחצ'ות, שהקטגוריה הכי נמוכה שלהן היא של אלה המכונות קוקיצות. החלוקה הזאת תלויה בהעדפה של כל אחד. לכיוון מחויבות חברתית או לכיוון של התרוממות. כשהנטייה היא למחויבות החברתית, לפניך הומוסקסואל. אצלנו, אני כולל את עצמי בקבוצה הזו המין תופס מקום בחיים, אבל הוא לא במקום החיים עצמם.

כמו אצל פעילים פוליטיים, אצלנו החובה קודמת למין. המטרה שלמענה אנחנו מקדישים את עצמנו היא בראש סדר העדיפויות... אם אני מוצא את עצמי במרפסת שרדיד מנילה רקום מתנופף בה, ביד שלי עט נובע ואני בודק שוב מאמר שלי... גם אם יצוץ במדרכה ממול המולטי המקסים ביותר בהוואנה, וגם אם ברגע שהוא יבחין בי, הוא ישפשף את הביצים שלו. אנחנו, ההומוסקסואלים מהקטגוריה הזאת לא מבזבזים זמן על מין.... התפישה שאנחנו מושחתים ובוגדניים מטבענו מוטעית מיסודה ומעליבה. אל אדוני, אנחנו פטריוטים וישרים כמו כולם. אם ניאלץ לבחור בין זין לבין קובניות, נבחר בקובניות. המרקסיסטים והנוצרים לא יוכלו לנוח עד שהם לא יכירו במקום שלנו בחברה ולא יקבלו אותנו כשותפים....

"האוחצ'ות, קל מאוד להשיג אותן. כל הזמן תקוע להן פאלוס במוח והן פועלות רק בגללו ובשבילו. המאפיין הבסיסי שלהן הוא בזבוז זמן. אם הן היו מקדישות לפעילות חברתית מועילה את הזמן שהן משקיעות בפלרטוטים בפארקים ובשירותים הציבוריים, כבר היינו מגיעים למה שאתם קוראים לו קומוניזם ואנחנו גן עדן. והכי בטלניות הן אלו המכונות קוקיצות. את אלה אני מתעב בגלל שהן סתומות ונבובות, ובגלל שאין להן שיקול דעת וטקט הן הפכו פעולות פשוטות והכרחיות כמו צביעת ציפורני הרגליים לפרובוקציה חברתית. הן מתגרות ופוגעות ברגשות הכלל, לא כל כך בגלל הגינונים המלאכותיים אלא יותר בגלל הטיפשות שלהן, תמיד מצחקקות בלי סיבה ומדברות על דברים שאינן מבינות בהם. הדחייה עוד יותר גדולה כשהקוקיצה בעלת עור שחור, כי שחור נתפש בעיננו לסמל הגבריות..."

את הנאום הארוך הזה תמצאו בספר. נושא אותו דייגו, המנסה לפתות או לא את דוד, תלמיד באוניברסיטה בהוואנה. הנובלה, קל להבין מיד, מתרחשת בהוואנה המרקסיסטית נוסח פידל קאסטרו. הרבה רמזים על צורת החיים בשלטון הזה מתחבאים בין הדפים. דייגו, אשר לבו חצוי בין ההומוסקסואליות ובין התנגדות למשטר, מפתה את דוד בעזרת ספרים אסורים, כאלה שנכתבו מחוץ לקובה על ידי סופרים לטינו-אמריקאיים. בתחילה דוד מתפתה להלשין על דייגו; הוא נאמן לשיטה ולזמן מה הוא משמש מודיע. דוד, בן הכפר שזוכה בגלל השלטון ללימודים חינם באוניברסיטה, נאמן לדרך חינוכו. אלא שלאט לאט הקשר הדו משמעי, על גבול הלא חוקי, מושך אותו פנימה והוא מוצא בדייגו ידיד אמת. כל הבנתו את המציאות בה הוא חי משתנה. אחרי שדייגו עוזב את קובה הוא אומר לעצמו, "על הדייגו הבא שיחצה את דרכי אגונן בחרב ובחנית, גם אם אף אחד לא יבין, ושלא ארגיש יותר מנודה מנשמתי וממצפוני בשל כך".

את הסיפור דוד מספר בגוף ראשון. הוא המעיד על השינויים המתחוללים בו. השניים נפגשים בהיכל גלידה. דייגו הוא מתרומם, נשי, אקסטרווגנטי, כזה "שמיד רואים עליו". הוא מתיישב ליד שולחנו של דוד ומתחיל אתו. דוד חושב שבפעם הבאה שדייגו יביט בו, הוא יכניס לו סטירה. אלא שלדייגו ישנם כמה ספרים אסורים בהוצאות מחוץ לקובה, וכמובן, המתרוממים הם אלו המשיגים הכול ראשונים. הספרים מקרבים את השניים, ודוד מתרצה לבקר בדירתו של דייגו. משם והלאה הולך ונרקם לו סיפור ידידותם על כל המהמורות שיכולות לקרות בסיפור כזה, בין גבר סטרייט קומוניסטי להומו בעל נפש חופשית. "אלף אני הומו. בית. אני דתי. ופטריוט. דל"ת הייתי עצור במחנות. הה השכנים מרגלים אחרי כל מי שמבקר אצלי", הוא אומר.

כל פסקה בסיפור הזה מכילה בתוכה את שלושת היסודות: האישי, החברתי והפוליטיי-פנימי. לדייגו התרבותי ישנם תקליטי מוסיקה אשר קשים להשגה בקובה. הוא אוהב את קאלאס ומלמד את דוד להאזין לה. בהמשך מכניס אותו לרזי עולם הבלט. אלא שכל מצרך שכזה מחשיד אותו בקשרים עם עולם אסור. אולי אפילו עם דיפלומטים זרים, המסוכנים מכל. ודוד, כדי להשקיט את מצפונו, הולך להלשין על דייגו, אך מקבל אישור להמשיך את הקשר אתו כדי לגלות עליו עוד דברים. והקשר מתהדק. "עכשיו כשאנחנו כמו אחים, אתה לא נותן לי לראות אותך ערום? אני מודיע לך, גבר שלא ראיתי לו את הבולבול אני שוכח איך הוא נראה", הוא אומר.

בפעם האחרונה בה דוד מדווח על דייגו, כשהוא מוריד אותו מקרס המעקב, הוא אומר לעצמו את מה שאיננו מעז להגיד לאיש הביטחון: "הוא פועל על פי דרכו ומצפונו. הוא פועל מתוך חירות פנימית שהייתי מבקש לעצמי בתור פעיל במפלגה". ואז הוא מגלה שדייגו עומד לעזוב את הארץ. הוא מאבד את עבודתו. "אבל מה אני יכול לעשות עכשיו? להלחם? לא. אני חלש, והעולם שלכם לא מיועד לחלשים. להפך, אתם מתנהגים כאילו אנחנו לא קיימים בכלל , כאילו אנחנו כאלה רק כדי להציק לכם... לכם יש את החיים הקלים: אתם לא סובלים מתסביכי אדיפוס, יופי לא גורם לכם לכאבי לב, לכם לא היה חתול אהוב שאבא קרע לגזרים מול העיניים כדי שתהפכו לגברים... אני חלש, הגיל מעורר בי בעתה, אני לא יכול לחכות עשר או חמש עשרה שנים עד שתחשבו על כל זה", הוא אומר. סיפור ידידותם מסתיים כאשר דוד מכיר בשינוי הגדול שחל בו בגלל חינוכו מחדש על ידי דייגו.

תרגומו היפה של איתי רון מכיל את כל דימויי השפה הפנים-הומוסקסואלית של ישראל. הדבר איננו מפריע כלל לקריאה ומקרב את הספר לקורא ישראלי. המדובר בנובלה קצרה, קומפקטית לכאורה, המכילה רבדים שונים של מציאות. היא מאפשרת התבוננות לתוך צורת חיים המוכרת לנו פחות, חיים המזכירים אולי, בלי הרובד הקומוניסטי אמנם, אך מבחינת הצורך להיזהר כל הזמן, את החיים בשנות השישים בישראל.

"תותים ושוקולד" מאת סנל פאס * הוצאת כרמל 2004 * תרגום: איתי רון * 75 עמודים, כריכה רכה * מחיר קטלוגי: 54 ש"ח

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...