אורן ברוקס. צילום: צילום אישי.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

בישראל שינויים גדולים קורים לאט

הפוליטיקה שלנו, אולי יותר מכל פוליטיקה אחרת, נזהרת לא לעשות שינויים גדולים בבת-אחת. אבות האומה לא טוו לנו קווים ברורים או חוקה למדינה, וערבוב הדעות והאידיאולוגיות שלנו כה סבוך ושברירי, שנדמה שמי שיזיז פה משהו יפיל את כל ערמת הדומינו. לכן עדיף לא לעלות על בריקדות אל מול ההתגוששות הפוליטית המביכה הזו בפרשת חצי נקודת הזיכוי להורים גברים, כי בסופו של דבר, המציאות מכתיבה את החוקים ולא להיפך

ישראל לא חזקה בחוקים. זה מטריף לפעמים, אבל זה לא הנרטיב שלנו, לא היהודי ולא הציוני. ערינו מוקפות קווי עירוב, כך שנוכל לסחוב סירים לקצה השני של העיר בשבת למרות שבעצם אסור, בנינו משטחי בטון כדי שחזירים לא ידרכו על אדמת הקודש כי זה אסור, אנחנו מכירים בפונדקאות ובנישואין של זוגות חד מיניים שנעשו בחו"ל, למרות שאף חוק לא מתיר או מסדיר זאת.

הכל סוג של חוזרי מנכ"ל, הוראות שאיש לא זוכר מתי החלו ודרכים להתעלם מרוח החוק. הביטו כיצד בארה"ב הוצאו לחופשה ללא תשלום עשרות אלפי עובדי מדינה, כולל יועצים ועובדים בבית הנשיא, כי התקציב לא אושר בזמן. ניתן בכלל לדמיין מצב כזה כאן? בארץ היו וודאי פותרים את העניין בדיעבד, בקריצה, בסעיף ערטילאי בוועדת הכספים.

גם חוקים שיצרו הד רב בזמנו לא ממש מתקיימים אם הם לא עונים לכוחות השוק או הרציונל של האזרח הסביר שתוהה "למה החוק הזה טוב? האם אני מסכים איתו?" או גרוע מזה "מה יוצא לי ממנו?". מספיק להיכנס לכל מועדון אפוף עשן סיגריות כדי להיווכח בכך. כדי להבין מדוע החברה שלנו מתנהגת כך נדמה שמספיק להעיף מבט חטוף על שורשיה. והרי מהי התפלפלות יהודית אם לא הניסיון למצוא דרך לממש את הרצון "למרות" המילה הכתובה? מהי הציונות אם לא חומה ומגדל, העפלה לא חוקית ו"יהיה בסדר"? אנחנו מוקפים בדרכים לעקיפת חוקים ולא אכיפת חוקים. זה טבוע בחברה שלנו, לטוב ולרע.

הפוליטיקה שלנו, אולי יותר מכל פוליטיקה אחרת, נזהרת לא לעשות שינויים גדולים בבת-אחת. אבות האומה לא טוו לנו קווים ברורים או חוקה למדינה, וערבוב הדעות והאידיאולוגיות שלנו כה סבוך ושברירי, שנדמה שמי שיזיז פה משהו יפיל את כל ערמת הדומינו. ובכל זאת שינויים מתרחשים, לאט (אולי מדי) ובשקט (כנראה מתסכל) לטובת הקהילה הגאה.

היחס למיעוטים אחרים רק מורע לדעתי, אבל זו סוגייה כואבת אחרת. הכעס על הבית היהודי על כך שיצאו כנגד השוואת זכויות להורים הומואים; באמת חשבתם שהם יעשו אחרת? האם קהל המצביעים של המפלגה הזו מזועזע מהווטו כמו כולנו? אבל הנה, גם הימין הקשה רק מבקש לא לצאת בהצהרה חוקית אלא לאשר זאת כפקודת מס. פשרה יהודית-ציונית קלאסית. כמו יבוא שרימפס, פתיחת חנויות בשבת ושידורי טלויזיה ציבורית בשבת ומועדים.

זו לא מקריות שהסערה הנוכחית היא סביב (חצי) נקודת זיכוי להורים גברים. גם שצריך לתהות האם חוק שנועד לעודד אמהות לחזור לשוק העבודה תקף גם למקרה של שני גברים, זו שאלה שאנחנו בוחרים לא לעסוק בה. אנחנו מרגישים מותקפים.

אם נעיף מבט על קהילות גאות מעבר לים, אלו ניסו לזכות בהכרה חברתית ומשפטית באמצעות פנייה לקונצנזוס וניסיון להכניסם לתוכו. הפגנות בארה"ב וצרפת למשל, שמו דגש אדיר על הזכות לשיוויון, וש"כל בני האדם נולדו שווים". השיח במדינות אלה דוחה אפליה, והקהילה הגאה השתמשה בקלף השיוויון, ופעמים רבות זכתה בזכותו. ואצלנו? מנופפים בילדים ופיריון ("ילדים של הומואים לא ראויים לתמיכת המדינה" צוטטה בכל כותרת איילת שקד, כנראה לא במדויק). נדמה שזה הקלף המשמעותי היחיד שיש לקהילה בארץ, ונראה שעד שהדיונים בארץ לא יעסקו גם בשיווויון או זכויות אזרח, גם המאבקים הבאים יפנו לכיוון של הזכות להורות.

הלוואי שנקום מחר לגל ליברליות שישטוף אותנו, הלוואי שיעלו חוקי יסוד מרחיקי לכת כמו בתקופת ממשלת רבין השנייה, אבל בשום תרחיש שעולה על דעתי זה לא הולך לקרות בקרוב. המאבק החוקתי בארץ מרגיש לי משמעותי פחות מאשר זה הפועל באמצעות חינוך, הסברה ותקשורת לקבלה חברתית רחבה, ואולי עדיף לא לעלות על בריקדות אל מול ההתגוששות הפוליטית המביכה הזו, כי בסופו של דבר, המציאות מכתיבה את החוקים כאן, פחות להיפך.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...