> 

טיפולים כירורגיים לטרנסג'נדרים

אילו ניתוחים עשויים לעבור טרנסג'נדרים בדרך למין הרצוי, מהן המשמעויות הרפואיות של ניתוחים אלה, וכיצד מתייחסת מערכת הבריאות הישראלית לנושא

טיפולים כירורגיים כוללים ניתוחים פלסטיים וניתוחים לשינוי תפקודם של איברים בגוף, על מנת להקנות להם מראה ותפקוד של המין השני.

הניתוחים המבוצעים בטרנסקסואליות MtoF עשויים לכלול:

  • ניתוח Gender Reassignment Surgery GRS (ניתוח לשינוי מין) הכולל: ניתוח הסרת הפין, הסרת האשכים, בניית נרתיק ובניית דגדגן.
  • ניתוח להגדלת החזה
  • ניתוחים פלסטיים שונים לצורך פמיניזציה של הפנים, ובהם שינוי קו השיער, החלקת עצמות המצח, שינוי קו המתאר של המצח, הקטנת עצמות הלחיים, הקטנת עפעפיים, עיצוב השפתיים, עיצוב האף, בנייה מחדש של עצמות הסנטר והלסת, הקטנת אוזניים, מתיחת הפנים ועור הסנטר.
  • ניתוח להקטנת הגרוגרת.
  • ניתוח להצרת מיתרי הקול.

הניתוחים המבוצעים בטרנסקסואלים מאישה לגבר FtoM כוללים:

  • הסרת שני השדיים.
  • הסרת הרחם והשחלות 
  • ניתוח לשינוי מין באמצעות אחת משתי טכניקות: בניית איבר מין זכרי או על ידי שחרור בסיס הדגדגן, עם או בלי שינוי בצינור השתן.

המצב בארץ בנוגע לניתוחים לשינוי מין הוא מורכב, אך באופן כללי הוא רחוק מלהיות משביע רצון. מצד אחד, המדינה משתתפת בעלותם של ניתוחים לשינוי מין וכן של ניתוחים להסרת חזה. מצד שני, השתתפות זו ניתנת לחלק קטן מן האוכלוסייה הזקוקה לטיפול, ובתנאים מגבילים ביותר.

על פי החלטת משרד הבריאות משנת 1986, אסור לבצע בארץ ניתוחים לשינוי מין במסגרת פרטית. ניתוחים אלה ניתן לבצע אך ורק בבית חולים ממשלתי, וזאת בתנאי שקיימת בו ועדת מומחים המאשרת מועמדים לניתוח. בפועל, ניתוחים לשינוי מין מתבצעים רק בבית החולים שיבא בתל-השומר. הועדה לאישור ניתוחים לשינוי מין בבית חולים זה מורכבת מפסיכולוגית, פסיכיאטר, אנדוקרינולוג, אורולוג, גינקולוג ופלסטיקאי.

פונות ופונים המתקבלות לתכנית נדרשות לחיות שנתיים בתפקיד המגדר המועדף עליהן, שבמהלכן הן מקבלות טיפול הורמונלי במחלקת האנדוקרינולוגיה בבית החולים. במהלך השנתיים האלה עליהן לעבור חיברות מחדש בתפקידן המגדרי ולנהל חיים נורמליים.

על פי דוברת בית החולים שיבא, שציטטה את ד"ר דליה גלבוע, מרכזת הועדה לניתוחים לשינוי מין, מאז החלה הועדה בפעילותה נערכו בבית החולים כ-50 ניתוחים, בקצב של שלשה-ארבעה ניתוחים בשנה. מתוך הסך הכולל, רוב הניתוחים היו של MtoF, ורק ארבעה ניתוחים נערכו בטרנסקסואלים FtoM. אשר ליחס בין המתקבלים לתכנית לבין מי שבקשתם נדחית, ד"ר גלבוע הסבירה שהועדה אינה נוהגת לדחות פניות, אלא עורכת מפגשים עם הפונים לאורך זמן. לדבריה, מי שמתמידים ועומדים על רצונם לקבל טיפול מתקבלים לתכנית בסופו של דבר.

נראה לכותבת שורות אלה, שההבדל בין "בקשות שנדחות" לבין דרישה להתמדה ולעמידה על רצון לקבל את הטיפול, הוא סמנטי בלבד. עקביות ודבקות במטרה הן כמובן סימנים לממשות המצוקה ולרצינות ההחלטה, אבל השאלה היא מי מחליט שהפונה מתאים לעבור את התהליך, כמה זמן עליו להמתין לאישור, ובעיקר - על סמך אילו קריטריונים ובאילו תנאים מתקבלת ההחלטה. בפועל, אם פונה צריכה "להתמיד" במשך שנים כדי לשכנע את הועדה, כאשר כל אותו זמן היא נתונה במצוקתה בלי שיוצע לה פתרון אחר, המצב הוא למעשה דחיה ללא מתן פתרון חלופי.

ייתכן שאין בידיה של הועדה לעשות יותר מכך, שכן כל תכלית קיומה היא לאשר בקשות לניתוח לשינוי מין, אבל היא הנותנת: אין היום כתובת בעלת מומחיות וגישה מתקדמת בסוגיות של זהות מגדר, שמסוגלת לראות את טיפולים הניתנים לטרנסג'נדרים כמכלול אחד, שמטרתו לשחרר את מטופל ממצוקה מגדרית על פי הצרכים שלו, ולא רק לאשר הליך כירורגי או מתן הורמונים.

סירובו של משרד הפנים למסור מידע על מספר האנשים המשנים את סעיף המין בתעודת הזהות מונע בינתיים את האפשרות להשוות בין מספר הניתוחים בתל השומר לבין המספר הכולל של ניתוחי ה-GRS שמבוצעים באזרחים ישראלים. עם זאת, אין ספק שמרבית הישראלים העוברים ניתוח לשינוי מין עושים זאת בחוץ לארץ.

ראוי לציין שעל פי ה-Beaumont Society, ארגון טרנסג'נדרים בריטי, נערכים באנגליה כ-9 ניתוחים לשינוי מין בשבוע, ובסך הכל כ-470 ניתוחים בשנה. על פי יחס האוכלוסיה, היה סביר לצפות בישראל לכ-55 ניתוחים בשנה. בארצות הברית, שאוכלוסייתה מונה כ-290 מיליון, נערכים על פי פרופ' לין קונווי , כ-2000 ניתוחים לשינוי מין בשנה, מספר שאינו כולל את הטרנסקסואלים האמריקאים העוברים ניתוח לשינוי מין מחוץ לגבולות ארצות הברית; על פי יחס האוכלוסיה בישראל, היו צריכים להתבצע בארץ כ-50 ניתוחים לשינוי מין בשנה.

גם אם נקבל את הנחה לפיה סביר שגורמים חברתיים ותרבותיים עשויים להביא למספר פניות קטן יותר בישראל מאשר בארצות אחרות (פחות נגישות למידע, קיומן של תרבויות נורמטיביות שמרניות ודכאניות במיוחד, אי זמינות של שירותים, רמה כלכלית נמוכה יותר וכיו"ב) עדיין קיים פער עצום בין מספר הניתוחים הנערכים בבית החולים שיבא, לבין מספרי המנותחים בשנה, על פי כל הערכה סבירה.

טרנסקסואלים רבים נמנעים מלפנות אל הועדה לניתוחים לשינוי מין בבית החולים שיבא, או שנדחים על ידה בלי שמוצע להם כל פתרון אחר למצוקתם. אחרים כלל אינם יודעים על קיומה של הועדה, ואף חלק לא מבוטל מהרופאים ואנשי המינהל בקופות החולים חסרים מידע עליה. אדם המבקש לפנות לועדה לשינוי מין בבית החולים שיבא, נאלץ לא פעם לכתת רגליו ולערוך חיפושים מייגעים בטרם ימצא את מבוקשו, כי לא תמיד יש מידע זמין לאוכלוסיות הנזקקות לו.

הועדה לאישור ניתוחים בבית החולים שיבא פועלת על פי קריטריונים נוקשים ומיושנים. לדוגמה, הועדה דורשת ממועמדים לניתוח לעבור תקופת מבחן בת שנתיים, לעומת שנה אחת כנדרש על ידי פרוטוקול הטיפול של אגודת הרי בנג'מין. הועדה מטפלת רק באנשים המאובחנים על ידה כטרנסקסואלים ראשוניים, קטגוריה מיושנת שאבד עליה הכלח*, או נמנעת מלאשר טיפול לטרנסקסואליות העוסקות בשירותי מין, מדיניות מוזרה שאין לה אח ורע בעולם.

מדיניות זו נובעת להערכתי מתפיסה הגורסת שעל המועמדים לניתוח לשינוי מין לנהל אורח חיים הנחשב נורמטיבי ולהיות בעלי הופעה והתנהגות מגדרית מקובלת (לדעת המטפלים) כתנאי למתן אישור לניתוח . תפיסה זו אינה נכללת היום בשום פרוטוקול טיפול בטרנסקסואלים, ושוללת סיוע מאחת האוכלוסיות הזקוקות לו ביותר. מן הראוי לציין שבעולם נהוג לבצע ניתוח לשינוי מין בטרנסקסואליות העוסקות בשירותי מין ללא כל סייגים והגבלות. הועדה אף נמנעת מלאשר ניתוח למועמדות בגיל מתקדם, או לבעלות משפחות, בהתאם קריטריונים אשר מזה שנים שאינם נהוגים במרכזי טיפול מתקדמים בעולם; במרכזי טיפול מתקדמים אין מתנים אישור לניתוח לא בגיל ולא במצב משפחתי.

אין מידע מוסמך על עלותם של ניתוחים לשינוי מין בבית החולים שיבא. לשם אילוסטרציה, ניתוח לשינוי מין באחד ממרכזי הטיפול בקנדה עשוי לעלות כ-12,000 דולר, באנגליה בין 7,000 ו-10,000 פאונד (בין 10,000 ו-15,000 דולר), ובתאילנד בין 7,000 ל-9,000 דולר (מחירים אלה אינם כוללים הוצאות נסיעה ושהייה למטופלת ולמלווה).

בכל מקרה, כאמור, הועדה בבי"ח שיבא מספקת פתרון למיעוט של אנשים, הן בגלל שהקריטריונים האבחוניים שלה מביאים להיצמדות למודלים סטריאוטיפיים של טרנסקסואליות, והן בגלל שהדגם הטיפולי שלה אינו מתאים לתפיסה מתקדמת של זהות מגדר בלתי נורמטיבית, אלא תואם תפיסה מיושנת שבה הדרך היחידה להתמודד עם דיספוריה מגדרית הייתה ניתוח לשינוי מין אצל מי שלדעת המטפלים נמצאו מתאימים לכך.

כתבה: נורה גרינברג. מתוך דו"ח "כרטיס ורוד" לשנת 2003, של המועצה הפוליטית לזכויות הלהט"ב.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...