שער של הניו-יורקר. צילום: הניו-יורקר.
 > 

שער לשינוי

עמוד השער הוא הנדל"ן היקר ביותר של כל עיתון: הוא צריך ללכוד את העין, לעורר תגובה מיידית ולעודד אותנו להעמיק בין הדפים. שעריו המורכבים והמתוחכמים של ה"ניו יורקר" מייצגים את הדוגמה הטובה ביותר לשינויים שעבר הייצוג של קהילת הלהט"ב במדיה - מאז 1925

בחודשים האחרונים עלו נושאים להט"בים רבים לסדר היום הציבורי ברחבי העולם, בראש ובראשונה על רקע פסיקת בית המשפט העליון בארה"ב, שקבעה כי נישואים אינם רק בין גבר לאשה, ופתחה את הדלת לאישור רחב היקף לנישואים חד-מיניים במדינות השונות. אמצעי התקשורת האמריקנים, כמו גם העולמיים, סיקרו בהרחבה את הפרשות השונות, ובחלק מהמקרים אף הציבו את הסיפורים המשמעותיים על השער הראשי שלהם.

עמוד השער הוא הנדל"ן היקר ביותר של כל עיתון. רבים חושבים שהוא אמור לשקף את הנושא המרכזי בו עוסק כתב העת, אך נוסף על כך הוא צריך למכור מסר, רעיון, וכמובן - את העיתון עצמו. בעיקר במקומות הרוויים בגירויים, מתחרים והיסחי דעת, לשער תפקיד מרכזי בלכידת עינו של עובר האורח והשגת תגובה אמוציונלית שבתורה אמורה לעניין, לסקרן ולפתות אותנו לבצע רכישה.

מסיבות אלו השער הוא מקום מצויין לבחון בו את ההתקדמות הרבה שעברה הקהילה הגאה, מאז ימי הארון בשנות ה-70 וה-80, דרך תקופת השינוי בשנות ה-90 ותחילת המאה ה-21, ועד העשור האחרון. כך אפשר לראות שמייצוגים סטריאוטיפיים למדי בשנים המוקדמות, עברנו בהדרגה מייצוג חד-מימדי (ולעתים גם הומופובי) של להט"בים לייצוגים מורכבים יותר, של המשפחות החדשות, המאבק החוקי והמוסרי לנישואים והזכות להורות של בני-זוג מאותו המין. 

הניו יורקר: אמירה נוקבת ללא מילים

כל סקירה חזותית, תרבותית ותקשורתית של שערי עיתונים חייבת לפתוח בשערי הניו-יורקר, שידועים בעיסוק השנון, החד והמתוחכם שלהם בסוגיות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות מורכבות. השבועון הקדיש מספר שערים לנושאים להט"ביים, והיה בחזית ההתייחסות התקשורתית לזכויות נישואים והורות. העורכת האמנותית של העיתון, פרנסואז מולי, מציגה בספרה "Blown Covers" שערים גנוזים ושנויים במחלוקת, וגם את תהליך הבחירה של הויז'ואלים שמלווים את כתב העת היוקרתי והנחשב.

הבחירה של מולי לעסוק בנושאים להט"ביים אינה פשוטה, ואף היא משקפת תהליך הדרגתי של שינוי - מייצוגים מוקדמים יותר, קריקטוריים ולא מורכבים ועד השער שהפך בחודש יולי השנה לוויראלי והופץ ברחבי הרשת ועורר דיון נרחב, משום שהציג את אריק ובנץ, גיבורי סדרת הילדים "רחוב סומסום", בסיטואציה קווירית שאינה חד-משמעית.

השער הנפלא והאיקוני בא מיד לאחר פסיקת בית המשפט העליון בארה"ב, וסימן תקופה של שחרור לקהילת הלהט"ב האמריקנית. עדיין יש להיאבק על זכויות שונות ועל שוויון מלא וקבלה בחברה, אך הצעד המשמעותי הראשון נעשה, וזוכה לתיעוד מקסים, שמשלב נוסטלגיה עם תמימות מימי הילדות של כולנו, וממרכז את הדיון במרחב הביתי, האינטימי, הזוגי. הכוח המשמעותי של השער הזה, הוא באופן בו הוא מתרגם את הנושא החדשותי לעניין חי ורגיש ומרגש, שמדבר לקהל רחב בלי מילים וחוצה גבולות של זמן, מקום, תרבות.


השער של אריק ובנץ ועסק בזוגיות גאה, הגיע כחודשים אחרי שער אחר, שהדגיש את המשפחה הקווירית החדשה, הפעם בדמות שתי נשים לסביות המתעוררות בבוקר יום האם ומגלות מכתב וזר פרחים מילדיהן, המביטים מהצד בהתרגשות. הצילום הזה משקף קונספט איקוני ויומיומי שמאפיין משקי בית רבים, רק שבמקום זוג הטרוסקסואל "רגיל", הוחלפו הגיבורים בזוג נשים. הכל, כולל מכונת הקפה, הכלים בכיור וסבון הכלים על השיש, הוא בדיוק אותו דבר.

המישור הדומסטי הוא חלק בלתי-נפרד מהמאבק הקווירי לקבלה והשוואת זכויות, והרעיון העומד מאחורי הדגשתו הוא לנתק את הדיון מתיאוריות על סוגיות "כלליות" ולהביא אותו אל המציאות, אל חיי היומיום הרגילים והקצת משעממים של חלק נכבד מחברי הקהילה הגאה. החיבור ליום האם הכל-אמריקני, המזוהה מאוד עם תרבות של משפחה נורמטיבית (אולי גם הטרו-נורמטיבית), הטעין את השער הזה במשמעות חדשה ומקסימה.

מסורת של תמיכה בקהילה

למעשה, כבר -1994 הציג הניו יורקר את עמדתו וצידד במובהק במתן זכויות לנישואים בין בני זוג מאותו המין. כך, בגיליון חודש הגאווה של אותה שנה, הוצגו זוג גברים ביום חתונתם, ועשור לאחר מכן, במרץ 2004, פורסם שער נוסף המציג חתן וכלה - כאשר שניהם בשמלה ובבואתם נשקפת דרך הראי. מדובר בדרך מתוחכמת (יש יטענו שגם הומופובית) להציג סוגיות של זהות מגדרית ולעסוק בנישואים גאים. 



ביולי 2011 ויוני 2012 הופיעו שוב שערים המוקדשים לנושא הנישואים הגאים, כשהפעם הקריקטורות היו פחות הומוריסטיות ויותר "אמנותיות", הן שיקפו ייצוג פחות גרוטסקי של הסוגיות הנדונות (ובשני המקרים העיסוק היה בנישואים של שתי נשים). בשער של 2011 זוג הנשים שלובות הידיים, לבושות בשמלות כלה לבנות ומסורתיות ומחזיקות זר פרחים, הולכות על הגשר המפורסם המייצג את העיר, כשמאחוריהן שתי ילדות הנושאות את שולי שמלותיהן.

שוב יש כאן רפרזנטציה של תרחיש מוכר ואף שחוק מתרבות הנישואים ההטרוסקסואלית, אך החתן והכלה המסורתי התחלפו בשתי כלות לבושות לבן. גם בשער שפורסם שנה לאחר מכן מוצגות שתי כלות, הפעם מלפנים, אך גם כאן הפנים שלהן נמחקו, ובמקום זה קיבלנו ייצוג מאוד גנרי, כללי, שמציג את קונספט הנישואים הלסבי (וכמובן שגם ההומואי, כנגזרת ממנו) ולא זוג ספציפי. 


הבחירה המסורתית של הניו-יורקר להציג עמוד שער מאוייר, החל מהגיליון הראשון שראה אור ב-1925, עושה שירות נפלא לנושאים המוצגים ומאפשרת לעיתון להיות תמיד חד, שנון ועדכני. האיור מזמן מרחב הרבה יותר מאפשר ויצירתי עבור אמנים היכולים להביע רעיונות מורכבים ומופשטים יותר מאשר בצילום, והיכולת להעביר ביקורת חברתית מדויקת הרבה יותר יעילה בצורה זו. אם תמונה שווה אלף מילים, איור מהוקצע ומדויק שווה הרבה יותר.

בעוד שנישואים גאים הם ללא ספק נושא מרכזי בהתייחסות של הניו יורקר לקהילת הלהט"ב, הם בהחלט לא הנושא היחיד בו טיפל השער, בכל הקשור לענייני הקהילה הגאה. למעשה, ברבות השנים עורכי המגזין לא חששו מפני בחירות שנויות במחלוקת, כמו זו של יוני 1996. השער עורר סערה באותם ימים, משום שהציג שחזור של צילום הנשיקה המפורסם של אחות ומלח בטיימס סקוור, בשינוי קל: הגיבורים בו היו שני גברים. המשמעות כאן הייתה מאוד פשוטה, אבל לא עניין של מה בכך, בהתחשב בתקופה. הבחירה לפרק צילום כל כך מאפיין המשלב את חומרי הגלם הבסיסיים ביותר של החברה האמריקנית - האמריקניות עצמה, הגבורה והיחסים בין המינים - הייתה אמיצה והתוצאה מדהימה, גם היום.

שער בעל מסר פוליטי וחברתי משמעותי נוסף היה ב-2007, בתגובה לדבריו של נשיא אירן, מחמוד אחמדינג'אד, שטען כי אין באירן הומוסקסואלים וכי "הנושא כלל אינו קיים במדינה". שער הניו יורקר של אותו השבוע הציג את אחמדינג'אד יושב בשירותים ציבוריים, כשרגל שלוחה מבצבצת מהתא הסמוך ונושאת הצעה שטיבה ואופייה ברורים לגמרי. לכאורה בחרו בעיתון להציג סוגייה שולית למדי על סדר היום של ניו-יורק והעולם, ולהדגיש אותה באופן כזה שמציג את האמירה הטיפשית של נשיא אירן, אולי אפילו כדי להשפיל את דמותו, אותה הוא מנסה ליצור ולהדגיש כדרכם של עריצים מסוגו.

אולם לאיור יש משמעות רחבה יותר, שרק מוסיפה לכוחו, בדמות אזכור של פרשת לארי קרייג, שהתפוצצה בעיתונים זמן קצר קודם לכן. קרייג, סנאטור שמרן והומופוב, נתפס בשירותים בשדה תעופה כשניסה להתחיל עם שוטר סמוי, באמצעות העברת הרגל לתא השכן, ותירץ את זה ב"עמידה רחבה" (wide stance). בניו-יורקר יצרו קישור חכם ומשעשע בין שתי פרשות לכאורה מנותקות, שבמרכזן הומופוביה וניסיון (פתאטי למדי) ליצור מראית עין.

קשה לומר ששערי העיתונים המובאים בסקירה זו מייצגים את עמדת התקשורת האמריקנית או העולמית. למעשה, הבחירה להציב נושאים כמו נישואים גאים, הורות חד-מינית וזכויות להט"ב על השער, מלכתחילה מעידה על ראייה מערכתית ליברלית. עיתונאים שמרנים לעולם לא יקדישו מקום נרחב כל כך, בוודאי שלא חיובי או אפילו מאוזן, לנושאים הנמצאים הרחק מחיקו החמים של הקונצנזוס השמרן, ימני או דתי. 

בנוסף על כך, אי-אפשר להקיש מההתפתחות התקשורתית בארה"ב, לנעשה במדינות אחרות, ובהן ישראל. קצב שינוי הייצוגים והסוגיות החברתיות משתנות ממדינה למדינה באופן קיצוני, הן מבחינת לוחות הזמנים, מהירות ההתקדמות והיקפה, ועד התכנים הנדונים. למשל, ישראל הקדימה את ארה"ב בכל הקשור לשירות צבאי של הומואים ולסביות מחוץ לארון, אך מפגרת מאחור בכל הקשור לזכויות נישואים. באופן טבעי הדבר משתקף היטב במדיה.

הניו יורקר נחשב לעיתון המזוהה עם עמדות ליברליות, ובשנים האחרונות הוא אף חידד את נטייתו לשמאל, בכל הקשור לסוגיות פוליטיות, אך גם כלכליות וחברתיות. כל שלמרבה הצער, הוא יוצא דופן בנוף התקשורת העולמי בנועזות שלו ובמידת התמיכה שהוא מפגין כלפי קהילת הלהט"ב. עם זאת, אפשר בהחלט לראות בו סמן חיובי לתהליך שעוברת החברה האמריקנית ומשתקף במדיה, ולנורמליזציה של נושאים קוויריים והעלאתם על סדר היום התקשורתי והציבורי.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...