בימים אלה סוער פייסבוק סביב הצעות החוק שהונחו על שולחן הכנסת. לאחר שברית הזוגיות נדחתה, הגיעה הידיעה על פתיחת איזורי הרישום לנישואים, שהפיחה מעט תקווה לשינוי. מה שקרה אחר כך הוא סלט שלם שנוצר כתוצאה מכותרות פופוליסטיות ובעיקר מחוסר הבנה בנושא. מאסר למי שלא ידווח על נישואים? ממילא לא רלוונטי לטקסים חסרי תוקף חוקי. שתי הצעות חוק לברית נישואים על השולחן? כבר למדנו לא להאמין לכלום עד שלא תוטבע החותמת. לא מעט מחברי הקהילה הגאה, שממילא מרגישים שהדיון החוקתי מקפח אותם, רושפים אש מקלדות ומציתים זעם קדוש ברחבי הרשת.

עוד בנושא

• מה הזניחה הקהילה במאבק למען שוויון בנישואים / דעה
• נישואים גאים ופונדקאות לגייז: האמנם יש חדש? / פרשנות
• חוק צהר: בקושי סערה בכוס תה / פרשנות

אחת הטענות שהושמעו בנוגע להצעות החוק לברית הנישואים האזרחיים, שבינתיים לא מראות סימני חיות, היא שמדובר במכת מוות לסיכויי החקיקה של נישואים גאים. האזרחים שהיו שותפים למאבק יעלמו מהשטח, ולנו כקהילה אין מספיק כח להזיז את העניינים מחדש. אז מה אנחנו עושים? מתבדלים, תוך פגיעה במאבק האחר. קוראים להחרים את החוק, נתפסים לכותרות מניפולטיביות ומציבים מראה שחורה מול מציאות שלמעשה לא השתנתה.

העובדה שהצעת החוק המתמקדת בנישואים חד מיניים נדחתה, צריכה לפקוח לנו את העיניים. לא רק שהזוי לצפות מקואליציה ימנית להעביר חוק כזה, אלא שראוי לקחת נשימה עמוקה לפני שאנחנו ממהרים להטיח את אכזבתנו בקירות הווירטואליים.

לאחרונה התפרסמה ידיעה שבישרה על הזוכה בתחרות "מיס טרנס ריו דה ז'נרו". כמתבקש משמה, התחרות הייחודית מארחת מתמודדות טרנסג'נדריות. על פניו – ועל רקע האלימות ההומופובית בברזיל – נדמה שמדובר ביוזמה מבורכת שמטרתה חיזוק הנראות הציבורית. אמנם התלהבנו ותמכנו, אך מבט שני מגלה בעיה שורשית: בבסיסה של ההגדרה הטרנסג'נדרית עומד ערעור חד משמעי על הדיכוטומיה המינית-מגדרית. אם כך, מדוע דווקא תחרות מלכת יופי?

מדובר בשני צדדים של אותו המטבע: ידיעות הנוגעות בקהילה הגאה גורמות לאצבעות שלנו להיות כבדות על המקלדת: אנחנו רועמים ומוחים, ואז עוטפים ומחבקים, ומה זה משנה בכלל על מה. פרשת ברית הנישואין, מתברר, כמעט ולא נוגעת בנו; תחרות יופי עם משתתפות טרנסג'נדריות מעודדת דימוי נשי שטחי ובעייתי ומחזקת בעיה חברתית עמוקה.

התרגלנו לזעוק כנגד עוולות, לצבוע שלטי מחאה הדורשים שוויון זכויות, ובאותו המכחול לצייר סביבנו קו אדום בוהק. אנחנו מרגישים שונים, אבל רוצים שיתייחסו אלינו כאל שווים. אחרי המאבק האישי והציבורי בהכרה, אנחנו מבקשים לנוח בין זרועותיו של המכניזם התרבותי הקיים. אם השינוי מתחיל בתוכנו, אולי שם נמצא גם חלק מהבעיה.