קמפיין תיירות גאה בתל-אביב. האמנם זה מה שאנחנו צריכים לקדם? (למצולמים אין קשר לכתבה). צילום: איתן טל, יחסי ציבור.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

הקהילה חולה

תל אביב היא כבר "gay mecca" לכל דבר, עשרות אלפי תיירים מכל העולם ששוטפים את העיר כל הקיץ. האם ייתכן שיש קשר להתפרצות תחלואת המין שנרשמה באותה תקופה בקהילה? האם זה בכלל בסדר לשאול כזה דבר? / דעה

תחלואת המין בקרב הומואים בתל אביב העיפה מזמן את הגג ונסקה כבר הרחק לשמיים. אלפים נדבקו בעגבת, זיבה, איידס וכיו"ב, שכדרכן של מחלות מין תוקפות לא רק את הגוף, אלא גם את הנפש. בכל מוקד בדיקת HIV בישראל ניתנות כמה תשובות חיוביות בשבוע. המצטרפים החדשים למעגל הנשאים ייאלצו להתמודד עם גילויי דחייה חברתית, הנחווית לעתים כקשה יותר מהמחלה עצמה. תודה לאל חלק מהמחלות ירדו לדרגה של הפרעה כרונית, ועדיין, הסיכויים למצוא פרטנרים מיניים או להקים תא משפחתי נפגעים, וחלק מהמחלות הן כל כך מידבקות עד שלפעמים גם קונדום אינו מספיק כדי לבלום אותן. ההתדרדרות הולכת ומחריפה, ומובטח לנו שהבעיה לא תיעצר בקבוצת הנשאים הנוכחית.

עד לא מזמן דווקא הצטיינה הקהילה התל אביבית באחוזים נמוכים של תחלואת מין ביחס לקהילות גאות אחרות בעולם המערבי. באמסטרדם, לדוגמא, מעריכים כי אחד מכל שבעה הומוסקסואלים הוא נשא HIV. בברלין זה אחד משלושה ובסן פרנסיסקו, לפי כמה הערכות, אחד מכל שניים. ניו יורק חוותה שואת איידס בשנות השמונים, שגבתה את חייהם של רבבות. אפשר לומר שנהנינו מסוג של שאננות פריפריאלית. נוכח נתונים אלה, ההחמרה החריגה במצב בריאות הקהילה התל אביבית מחייבת דיון מעמיק: למה לעזאזל זה קורה? האם בבת אחת התנערו ההומואים התל אביביים מהאחריות לבריאותם? האמנם אין כל השפעה למסעות ההסברה וסיפורי הנשאים? איך קורה שהסטטיסטיקה הנוגעת לתחלואת הומואים מתנתקת מהמגמות בשאר האוכלוסייה וממריאה לממדים שלא נראו כאן מעולם?

אין זו גזירת גורל, ולא תנודה עונתית בתחומי הנורמה. בטח שלא מדובר בגידול חד ופתאומי בכמויות התל אביבים שהחלו לקיים יחסי מין עם בני מינם. מחלות אינן צצות סתם כך, ונתונים סטטיסטיים חריגים, שמהימנותם אינה מוטלת בספק, מעידים בהכרח על התפתחות יוצאת דופן. משהו קרה שהקפיץ את שיעורי התחלואה, וחייבים לדבר על זה. הבעיה היא שהדיון הזה נוגע לתהליכי קבלת ההחלטות בקרב פעילי הקהילה המרכזיים והמשפיעים ביותר, ולא תמיד קל להשאיר אותו ענייני.

החלומות באוויר, הראש באדמה: רוצים להיות ברצלונה

בתחילת 2009 פרשה עיריית תל אביב את חסותה על קידום התיירות הגאה בתחומיה. חבר המועצה הטרי יניב וייצמן כינס ישיבה ראשונה מסוגה כדי לדון בשיווק העיר לתיירים גאים מרחבי העולם. למעלה מחמישים איש, כמעט כולם גברים, התיישבו בחדר הישיבות של מועצת העיר. ספק אם אי פעם התכנסו רבים כל כך מאושיות הקהילה בחדר אחד. היו שם פעילים פוליטיים וחברתיים ותיקים, בעלי מועדונים, מנהלי אתרי היכרויות, סוכני נסיעות, יזמי מלונות בוטיק לגייז, ועוד הרבה פרצופים מוכרים. מחלונות הקומה ה-12 נשקפה תל אביב יפה מתמיד, והאווירה הייתה חגיגית ומרוממת.

בין הדוברים היה רמי הסמן, שהראה לנו באמצעות פרזנטציה מוקרנת "איך עושים את זה בעולם", כלומר, איך שווקו ערים במדינות שונות לתיירים גאים. זה היה רצף צפוי של תמונות וסרטונים עם הרבה גברים חטובים וחלקים המבלים במסיבות פרועות או על חוף הים ומבטיחים עולם של סיפוק במבטיהם. שמות הערים התנוססו בסיום התשדירים בלוויית סלוגן מפתה. על פי הניתוח המפורט של הסמן, ההומואים הישראליים נחשבים ל"סחורה חמה במיוחד" בשוק הבשר הבינלאומי (הנהונים נמרצים ליוו את דבריו מכל עבר), וחייבים להעמיד זאת במרכז הקמפיין. לא נדרשה כאן מלאכת שכנוע, שכן בשלב הזה הקהל כבר היה שבוי, ומחשבותיו כבר עפו אל מרחבי הפנטזיה. אצל כולם דנדן הדימוי הנכסף של תייר מסוקס, נדיב וקוסמופוליטי, שיבוא לכאן בטיסה להרעיף עלינו אהבה חופשית ולהזין את כלכלתנו הוורודה בנהרות של כסף זר.

לנגד עינינו התהווה מסע שיווק תיירותי רשמי של העירייה, שפיתה תיירים גאים לבוא לכאן באמצעים הבוטים ביותר שמתאפשרים בגבולות הצנזורה של יוטיוב. שומו שמיים או אחרית הימים? מצד אחד זאת הפעם הראשונה שאנחנו מממשים הזדמנות לנהוג בעירנו ככל העולה על רוחנו (מראיין: "אז מה מיוחד במקום הזה?", אסי עזר: "הגברים לוהטים"). מצד שני קשה להתעלם מהסטריאוטיפיות של כל זה, מניחוח הפופרס. בניגוד למירי בוהדנה שמתפשטת בשביל למכור מקדחה, כאן אתה בא בשביל הדוגמן עצמו.

ניסיתי לבטא את העמדה האנטי-קולית להחריד שמה שמיוחד בקהילה שלנו זה לאו דווקא המסיבות והחופים, שכמותם אפשר למצוא גם במקומות אחרים. המנטאליות הרגשית מביאה לכך שהיציאה מהארון אינה מגבילה את אורח החיים שלנו, ואינה מונעת מאיתנו למצוא אהבה או אפילו להביא ילדים. זה לא רק יותר מקורי, זה גם מסר חשוב פנימה, שהרי כקמפיין ראשון מסוגו יש לו גם ממד מכונן.

הותקפתי מכמה כיוונים הרבה לפני שסיימתי לדבר. מרבית בעלי העסקים שהשתתפו בישיבה, ששיתוף הפעולה שלהם הוא קריטי להצלחתה, מתפרנסים הרי בדיוק מסוג הקהל שתשדירים כאלה פונים אליו, והשילוב ביניהם לבין אידיאולוגים כווייצמן ואוחובסקי הוא שמניע יוזמות כאלה. הישיבה המשיכה בדרכה, ונתנה את ברכתה המתוכננת למטרה שהוצבה בפניה מראש.

את מסע הפרסום הרשמי הראשון שלה פתחה הקהילה באקורד הדוניסטי ברור. כולם חוגגים, כולם מזדיינים, וכולם בני שלושים. התוצאות לא איחרו לבוא. ב-2009 החלה עלייה מטאורית במספר התיירים ההומואים שבאו לתל אביב מאירופה ומצפון אמריקה, וב-2013 תל אביב היא כבר "gay mecca" לכל דבר. עשרות אלפי תיירים מכל העולם ששוטפים את העיר כל הקיץ, האם ייתכן שיש קשר להתפרצות תחלואת המין שנרשמה באותה תקופה בקהילה? רגע, האם זה בכלל בסדר לשאול כזה דבר? מיד אואשם בהומופוביה עצמית ובשמרנות חשוכה. אני מודה שזה לא נעים לחשוב על זה, אבל האחריות מחייבת לקיים לפחות דיון בהשלכותיהן של החלטות קולקטיביות כגון זו על הקבוצה הרלוונטית להן, בדיוק כפי שכל אחד מאיתנו אמור לעשות בחייו האישיים. אז בואו נדבר על זה.

מספר עצום כנראה של הומואים ישראלים, רובם מאוד צעירים, הצטרפו על פי הסטטיסטיקה למעגל הנשאים כתוצאה מקיום יחסים עם תייר, השייך על פי הנתונים לקבוצת הסיכון הגדולה ביותר שמסתובבת כאן בכל הנוגע למחלות מין. מיותר לציין שחיי המין של הנדבקים הטריים לא הסתיימו עם שובו של התייר לארצו. אפשר היה לעצור כאן מבחינת חומרת המחדל שקרה פה. אני בעד שיגיעו לכאן תיירים והרבה, אבל במסע פרסום שיש לו השפעה קולקטיבית אפשר לפנות לקבוצות בסיכון נמוך יותר. בעיקר, היה צריך גם למצוא את הדרך ליידע אותנו לגבי הסיכון הגבוה לאין ערוך בקיום יחסי מין עם תיירים. אלה שיקולים מהסוג שהאחריות הציבורית מחייבת לפני שפועלים בשם הציבור, ובמבחן הזה הנציגים שלנו נכשלו, אבל לגמרי. זה הבסיס של הבסיס של אחריות לבריאות הציבור, אבל הכסף והדימוי העצמי ניצחו.

קהילה שאינה מיוצגת כראוי

הגישה המשתקפת בקמפיינים הללו היא כמובן חלק מהשקפת עולם רחבה יותר, שנגזרותיה חורגות מהרגלי המין של ההומואים התל אביביים. אחד הדברים המעניינים לגבי הישיבה ההיא היה שחלק גדול מהדוברים המרכזיים בה משתייכים דווקא לדור המבוגר יותר בקהילה. אלה אנשים עתירי זכויות, שחלקם יצאו מהארון כבר בשנות השבעים והשמונים. אולי זה לא מקרה שהפנטזיה שהם מנסים לממש בתל אביב דומה מאוד לימיה הראשונים, המיתולוגיים של הקהילה (בעיקר בחו"ל) בימים שלפני מגפת האיידס, תקופה שנחרתה בתודעה כהוויה ההומוסקסואלית האולטימטיבית. זו פנטזיה נפלאה, רבים מאתנו חיו אותה לפחות כמה שנים, אבל היא רחוקה מאוד ממציאות החיים של מרבית הקהילה הלהט"בית בארץ. תמיד יהיה גרעין קשה של כמה אלפי אנשים, בעיקר בתל אביב, שיגשימו את אורח החיים הזה באדיקות, למעשה הוא עדיין בעל הנראות הגבוהה ביותר בתקשורת. קולו של הרוב, עם זאת, כמעט שאינו נשמע, לא בנושא הזה וגם לא בנושאים אחרים. והרוב הזה חש ניכור גובר כלפי המתרחש בקהילה לצד חשש מפני השפעתו על מקומנו בחברה הכללית.

חוץ אולי מכמה דיונים באקדמיה, אין הרבה ויכוחים אידיאולוגיים בקהילה הלהט"בית על דרך וחזון, וגם באקדמיה ניכרת דומיננטיות לזרם הרדיקלי והפוסט מודרני. סוג של שקט תעשייתי חולש על מרחב השיח הפנימי שלנו, ואנחנו מסבירים לעצמנו שאנחנו עדיין קטנים ומקופחים מכדי לוותר על אחדות השורה ולתת מקום לאופוזיציה בתוכנו. במצב הזה, לאנשים המשתתפים בישיבות כגון זו שסיפרתי עליה – ביניהם אנשי תקשורת, אקדמיה ועסקים – השפעה מהותית לא רק על תדמית ההומואים התל אביביים; היות שמרבית הנראוּת הלהט"בית שייכת לגברים הומוסקסואלים המהווים מספרית את רובהּ המכריע, הם מעצבים במידה רבה את תדמית הקהילה כולה.

כל השאר – לסביות, טרנסג'נדרים וביסקסואלים, וגם הומואים השונים מהקבוצה הנ"ל – נתונים לעתים קרובות בתחושה של אי התאמה ואף זרות כלפיהם, ובעקיפין כלפי הקהילה בכללותה. הביסקסואלים קובלים תכופות על יחס של ביטול מתנשא שאין לזלזל בחומרתו, והטרנסג'נדרים אף טוענים לגילויי עוינות מתוך הקהילה שאינה פחותה משל הסטרייטים. הלסביות נמצאות כבר הרבה שנים במעין "גירושין עם משמורת משותפת" מול ההומואים, גירושין המתבטאים לא רק במעגלים חברתיים נפרדים אלא גם בהתארגנויות פוליטיות נבדלות. ולבסוף, כנגד כל ביקורת שמגיעה מחוץ לקהילה נשלפים עד מהרה תותחי הפוליטיקלי קורקט. ישראל היא מדינה קטנה, וההגמוניה של קבוצת השליטה ההומואית על מרחב השיח הלהט"בי נשמרת ביד רמה.

אין כל פסול בגישת הקבוצה ההגמונית עצמה, והיא לא פחות לגיטימית מכל הגישות האחרות. הבעיה נעוצה ביומרה שלה לעצב לבדה את פני הקהילה באמצעות השפעתה הנמשכת והמכרעת על השיח הציבורי בעניינה. קחו לדוגמא את סוגיית האאוטינג. לא ייתכן שדוברים בולטים של הקהילה יעשו ככל העולה על רוחם בעניין הזה, שיש לו השפעות מרחיקות לכת על חברי הקהילה, ועוד יותר מכך על אלה השוקלים לצאת מהארון ולהצטרף אליה. האאוטינג הופך כל התנסות מינית עם חבר הקהילה לכרטיס טיסה חד כיווני אל תוכה, ללא אפשרות לצאת. הוא קובע קוד אחיד ובינארי בנוגע למיניות הפרט, וכאקט של כפייה יש בו הרבה מן האלימות.כל הגישה האנטי-ביסקסואלית היא מיושנת עד אימה וניצבת בניגוד מוחלט לסוגי האישיות החדשים העולים על הבמה החברתית שלנו. במובן הזה אפשר לדבר על אאוטינג כעל מכשול בפני צמיחת הקהילה והתפתחותה. זהו אקט שהרלוונטיות שלו הולכת ופוחתת גם מהותית וגם טקטית, יש להוציא אותו מהשיח שלנו, אולי למעט מקרה קיצוני היפותטי כמו נבחר ציבור ארוניסט שמקדם חקיקה אנטי להט"בית. אבל האם אפשר להתווכח על זה עם גל אוחובסקי או ינון מילס?

בקרוב לא יהיה צורך, שכן חברי הקהילה כבר החלו להצביע ברגליים, והם מדירים את רגליהם ממוסדות הקהילה, עם או בלי בן זוג, וחלקם אפילו מחליטים להתחבר עם בן/בת המין השני ומקימים תא משפחתי לשם הולדת ילדים שהוא במובנים מסוימים לא פחות חתרני. אנשים די עושים היום מה שבא להם. הבעיה היא שלהט"בים רבים מסתכלים על הקהילה מבעד לדלת הארון (או מבעד לחור המנעול של המרתף בו היא מסתגרת), ומה שהם רואים גורם להם לומר "לא תודה". ועוד לא אמרנו כלום על הסטרייטים.

להביט במראה ומהר

הצלחתה האמיתית של הקהילה הלהט"בית תיקבע על פי מידת יכולתם של הפרטים המרכיבים אותה למצוא את מקומם גם בתוכה וגם בחברה בהתאם לאורח החיים המתאים להם. אם יש קו פרשת מים דמיוני שעד אליו האהדה ניתנת לנו וממנו והלאה מתעוררות סלידה ודחייה, הרי שהתנהלות נציגי הקהילה הופכת אותו לקו מצטמק של חנק, הסתגרות וחולי. יכול להיות שהמצב הזה נובע מהאבסורד שבניסיון לייצוג פוליטי על בסיס נטייה מינית, או אולי משום שכמו בכל חברה קפיטליסטית, זה ששומעים אותו הכי חזק הוא זה שיש לו את האינטרס הכלכלי הכי גדול. אבל אם המצב הנוכחי יימשך, וחוסר האחריות הציבורי ימשיך להזיק לעניינינו, הרי שיש מקום להרהר אם לא עדיף כבר להתנער מכל נציגינו מטעם עצמם, שאותם מעולם לא בחרנו, ולנתב את הזדהותנו החברתית לאפיקים שעשויה גם להיות בהם תועלת.

 
צעד בכיוון הנכון. ברק גאון בסרטון של הוועד למלחמה באיידס

מרבית ההנהגה של הקהילה האומללה שלנו – כן, אומללה – מורכבת מאנשים שעדיין לא השתחררו מהתסביך הקלאסי של המיעוט המהפכני; באקדמיה, בתקשורת ובמוסדות הקהילה שוררת עדיין אובססיה טריטוריאלית להפוך כל גנאי לגאווה, חשדנות מתגוננת שנוטלת את היכולת להכות על חטא, פגיעה נרציסטית בכל הכרה בטעות, הדחקה ודיכוי של הצורך בשינוי. הכל נראה כמו הפנמה של גבריות שדופה ומיושנת של קשיחות נטולת רגשות. נראה להם מה זה, נהיה יותר גברים מגברים, חזקים שריריים עמידים וקשוחים יותר מכולכם. נאונן ביחד את עצמנו לדעת.

יש לכך מספר רב של ביטויים בחיי היומיום שלנו. יותר ויותר הומואים לא מבינים מה הבעיה בלהתחיל בגסות עם כל גבר שעובר מולם, הם אפילו לא מכירים באפשרות שהם גברים מטרידים בעצמם. הגבר הסטרייטי מצדו מוכנס למלכוד, הוא יודע שהתחילו איתו כפי שמתחילים עם כל אישה שנייה באופן יומיומי, אבל נסו פעם לשאול סטרייט חתיך שהגיע מחוץ לעיר למה הוא כבר לא אוהב להסתובב בתל אביב, בטח בקיץ. הוא יעשה הכל כדי להימנע מקשר עין כבר ממרחק מאה מטר. זה אולי נשמע מצחיק אבל זה ממש לא, ויש גם אפקט תת-קרקעי שמצטבר כאן.

בתוך הקהילה מתרבים הסיפורים על אנשים שנדבקים או מדביקים אחרים ביודעין – גם במחלות שקונדום לא מגן מפניהן – בלי להבין מה לא בסדר בזה. כל אחד יודע על חדרי החושך בהם קונדומים הס מלהזכיר. אחרים מפסיקים לקבל טיפול, מתמסרים לסטיגמת החולה, מאבדים קשר עם מערכת הבריאות, נפרדים ממערכת החיסון שלהם, ופוצחים בנפילה חופשית פרועה תוך שהם הופכים, פיזית, למדבקים בהרבה. אף לא אחד מהם חשב שהוא יגיע לזה כשהוא התחיל לשכב עם גברים, אבל יותר מדי מהם מוצאים עצמם בקרון דוהר על פסים של הרס. לא רק שאף אחד לא עוצר, יש ממש זרם אידיאולוגי שמחזק אותם בדרכם בקריצת עין פיראטית.

הביטוי החמקמק והמזיק ביותר של אותה מהפכה שהסתבכה הוא אולי השיתוק השערורייתי של אותם גופים בקהילה שנטלו על עצמם את הטיפול בתחלואה ובהעלאת המודעות לגביה. בחודשים האחרונים ניכרת התעוררות מבורכת גם בתחום הזה, אבל אין מה להתפלא שקהילה שלא מצליחה אפילו להבין באיזה שלב של המהפכה אנחנו נמצאים, נתקעת על הדגל האנרכיסטי של תודעת השוליים. עד עכשיו לא מצאו את הדרך לדבר בשני הקולות החשובים, האחד של חיבוק הנשאים ועידודם, והשני של דאגה בלתי מתפשרת לחברי הקהילה ולשלומם.

אי אפשר יותר להשתמש בתירוץ של המיעוט הנרדף המפצה על עוול היסטורי. פוזת הקוזאק הנגזל כבר לא משכנעת ומכאן ואילך כל צורות האלימות הללו צפויות להתנקם בנו. עלה התאנה של הפוליטיקלי קורקט לא יסווה את הבעיות עוד הרבה זמן. צריך לצאת מהסרט הטריומפאלי לפיו מצב הקהילה משתפר כל הזמן. ההיפך הוא הנכון. הבריאות בשפל והאלימות גואה. אנחנו לא באופוריה, אנחנו במאניה. הפרידה מהאגרסיות הקהילתיות היא השלב הבא, הבשל, של אותה מהפכה ממש, וחייבים לעבור אליו לפני שהיא תוסיף להזדהם. 

הקהילה חייבת להתנער מכמה הרגלים רקובים, ראש וראשון ביניהם הוא טקס החניכה האוניברסאלי למצטרפים החדשים, שבו מחדירים בהם את שבועת האמונים הזועמת לגוף, ואת הקשחת הנפש. קשה שלא להביט בעצב כיצד אנו מדחיקים את בריאותנו לעדיפות ז', בדיוק כפי שאמרו עלינו. אבל אני עדיין מאמין שאנחנו לא באמת רוצים להרגיש איך זה כשדוריאן גריי מביט לבסוף במראה.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...