הבן האחר. צילום: מתוך הסרט.
עוד בתרבות ובידור
 >  > 

הבן האחר

מי לא שאל את עצמו איך החיים היו נראים, אם היה נולד "לצד השני": סטרייט במקום הומו, או להיפך, פלסטיני במקום ישראלי, מזרחי במקום אשכנזי. סרט חדש מציג את התהייה הזו דרך סיפורן של שתי משפחות, ישראלית-צרפתית ופלסטינית, ומציע התבוננות חדשה על שאלות של זהות ומקום

מי מאיתנו לא שאל את עצמו איך החיים היו נראים, אם היה נולד "לצד השני". סטרייט במקום הומו, או להיפך, פלסטיני במקום ישראלי, מזרחי במקום אשכנזי. כיצד הוא היה חי, אם היה מגיע לעולם בנטייה מינית שונה, דת שונה, מצב כלכלי שונה, לאום שונה. סרטה של לוריין לוי, "הבן האחר", מציף את השאלה הזו דרך סיפורן של שתי משפחות שונות אבל דומות. האחת, ישראלית-צרפתית, בה ג'וזף (יולס סיטרוק) הבכור עומד לפני גיוסו לצה"ל, והשנייה, משפחה פלסטינית מהגדה המערבית, בה יאסין (מחדי דעבי), האמצעי מבין שלושה, חוזר לכפר אחרי שסיים תיכון בצרפת. 

במרכז הסרט גילוי מזעזע שגורם לקריסת עולמן של שתי המשפחות בכלל, ושני הבנים בפרט: התינוקות הוחלפו בבית-החולים בו נולדו. הצופה מגלה, יחד עם הגיבורים, שג'וזף, הילד הפלסטיני, גדל בתל אביב, מוקף במשפחה יהודית פטריוטית ואב שעובד במשרד הביטחון. יאסין, לעומתו, גדל במשפחה שמבכה על אובדן האח הצעיר ועל נזקי הכיבוש הישראלי.

הסרט לוקח אותנו אל עומק ליבן של המשפחות, מרגע הגילוי וההתמודדות איתו, דרך הפגישה בין שני הילדים ומשפחותיהם והיחסים המורכבים כל כך בין כל המשתתפים. העלילה מציעה פוטנציאל רב לעיסוק ברגשות טעונים ובשאלות של זהות, ויכלה בקלות להתעלות אל מעבר לדיון הרגיל בעניין הפלסטיני-ישראלי. למרבה הצער, למרות הסיפור שמזמין בחינה עצמית של הצופה והזדהות עם הגיבורים, והרעיון הבאמת מרגש שהוצג בו, יוצרי הסרט הסתפקו בכמה משפטי "מי אני באמת?" -מבלי לחקור את השאלות האלו לעומק.

המימד האוניברסלי של חילופי התפקידים, כמעט ולא עלה לדיון, משום שהסרט התמקד במקרה הפרטי העלילתי ופחות בניסיון ליצור אצל הצופה את אותן השאלות. למרות זאת, המשחק הנהדר והסיפור הבאמת מרגש, הצליחו לגרום לצופים לצאת עם כמה שאלות על החיים, ומי היינו אם היינו נולדים במקום אחר.

בעוד עמנואל דבוס, פסקל אלבה, ארין עומארי וק'אליפה נטור (הוריהם של ג'וזף ויאסין) מציגים משחק משכנע ואת ספקטרום הרגשות הרחב והמסעיר שאפשר לתאר שהורים חווים מול ידיעה שכזו, עלילת הסרט נותרה יבשה יחסית. התסריט לא נתן מספיק מקום למשחק הנפלא של הקאסט לסחוף, וסיפק יותר מפגשים גמלוניים על סף ההומוריסטיים, מאשר כנות ומרחב לביטוי רגשי מלא.

עם התקדמות הסרט, יאסין וג'וזף מכירים זה את משפחתו של זה, ואחד את השני, אבל נותרו המון שאלות פתוחות והשאירו יותר מדי חללים לא מטופלים ולא מסופקים. בסיפור יש מקום נרחב לאינספור תהיות על זהות ושייכות, והוא יכול היה בקלות להוביל את הצופה לדיון פנימי מרתק, אך הוא נשאר בצד הקליל, מבלי להיכנס לעומק הסוגייה.

גם ברגעים בהם נבנה מתח סביב התמודדות עם זהות עצמית - כמו במקרים של דת, פוליטיקה ונאמנות משפחתית - הרגשתי שהבמאית בחרה שלא להתעמק מדי, להשאיר את הדיון רדוד ו"נגיש", ולסגור את "החורים" שנפערו בעלילה בצורה שטחית ומהירה. מהבמאית עטורת השבחים, אפשר היה לצפות לפחות קישוטים עלילתיים וטלאים, והרבה יותר תוכן. 

אבל אולי בתקופה שבה אנו חיים, בה בידור קליל, זמין ובעיקר - נגיש - הוא המלך, הבחירה בסרט "פשוט" יותר מבחינת מבנה העומק שהוא מציע, מתבקשת ואפילו טובה. זו ללא ספק דרך יעילה להפוך את הסרט לנגיש עבור קהל גדול יותר של צופים, במה שיסייע להפצת הסוגיות, גם אם במחיר השטחת העלילה וצמצום מסגרת הפרשנות האפשרית שלה. זהו סרט נעים לצפייה, משוחק נהדר וכתוב בצורה טובה. משעשע לרגעים, ומרגש (שוב,בקלילות) לרגעים, בתמהיל לא רע ובעל ערך בידורי.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...