חורשלילה. צילום: כריכת הספר.
עוד בספרים
 >  >  > 

אהבה לסבית בשנות השלושים

הספר "חורשלילה" פורסם בשנת 1937 והפך ליצירות המופת מבין הרומנים שפורסמו בארה"ב; יש בו אהבה לסבית, אובססיה אירוטית, אובדן ומבוך סיפורי גדול

הספר "תהום הבדידות" הנורא שפורסם בשנות החמישים נחשב בעיני רבים לספר הלסבי הראשון אי פעם. באין אחרים, גם הומואים צעירים בלעו בשקיקה, ולא הוא. כעת תורגם ספרה של דז'ונה בארנס, "חורשלילה", שנכתב בשנות השלושים של המאה הקודמת בפאריס.

הימים בהם מתרחש הרומן הם שנות העשרים של המאה. ימי הקהילה הבינלאומית בפריז של אחרי המלחמה הגדולה. גרטרוד שטיין האמריקאית ביחד עם אחיה ואליס ב. טוקליס אהובתה, מנהלים סלון חברתי אמנותי בו מתרועעים כל מי שייהפכו עם הזמן לשם מוביל באמנותו: המינגווי, פיקאסו, סקוט, פיצ'גראלד ואחרים. כל המי ומי בעולם האמנות המודרנית.

ביניהם היתה גם דז'ונה בארנס, עיתונאית וסופרת שנונה, לסבית אמריקאית, אלכוהוליסטית, שהגיעה מניו יורק. הייתה לה תקופה של הצלחה ולאחריה היא נשכחה. ברומן "חורשלילה" היא מנציחה, כנראה, מאורעות שקרו לה, התאהבות באיזו משוררת נשכחת. אולם מי שיחפש דמויות מפתח לא ימצא אותן ברומן הזה. בכלל, קשה בהתחלה למצוא משהו בתוך סבך המלים, ובכל זאת זאת המדובר בספר מדהים באמת.

אני מניח שמי שקרא לראשונה, בזמנו, בימים ההם, את הספר "חורשלילה", הרגיש כמו הצופים הראשונים בתמונות אימפרסיוניסטיות ואחר כך מופשטות. מה אומרים כל הכתמים או הקווים הללו?

"חורשלילה" איננו ספר קל לקריאה. קראתי אותו עד סופו, על אף שהיה לי די קשה להתמודד עמו. הנחתי אותו לשבועיים, וחזרתי אליו. אחרי הספרים "יוליסס" של ג'ימס ג'ויס ו"בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט או "אורלנדו" של וירג'יניה וולף, אפשר היה לחשוב שהקורא כבר יהיה אמון על קריאת טקסטים מסובכים. מסתבר שכל ספר מהסוג הזה מאתגר את יכולת הקריאה מחדש.

ת.ס. אליוט, שכתב הקדמה למהדורה האנגלית, משבח את הספר. אך הוא כתב, לכאורה שלא בטובתו, הקדמה מסובכת כשלעצמה. "הספר יפנה בעיקר אל קוראי שירה", מצהיר אליוט, אולם אליוט היה משורר וכנראה זו הייתה דרך הבנתו הראשונית. אכן, הספר כתוב בלשון מדהימה שאיננה באה לחפות על דלילות רעיונית או תוכנית, ההיפך. בתוך הסיפור מתחוללות דרמות נפשיות גדולות ונרקמת אהבה גדולה. כפי שכתב אליוט, "פרוזה שיש בה חיות תובעת מן הקורא דבר מה שקורא רומנים רגיל אינו מוכן לתת... כאשר אמרתי שחורשללילה יפנה בעיקר אל קוראי שירה, לא כיוונתי לכך שהספר איננו רומן, אלא שהוא רומן טוב כל כך, שרק רגישויות שטופחו בקריאת שירה אכן יוכלו להוקירו בשלמות..."

***

חמש דמויות מתהלכות ונקשרות בתוך הספר: האחד, פליקס פולקביין, יהודי המתחזה לבן אצולה; השני ד"ר מתיו אוקונר, הומוסקסואל, טרנסווסטיט ושתיין; שתי נשים אמריקאיות, נורה פלאד ורובין ווט, המתאהבות אחת ברעותה; ג'ני; ואישה אמריקאית נוספת החוטפת את רובין מנורה. ישנו גם ילדם החולני של היהודי ורובין. זהו מצב דקדנטי לחלוטין בתוך עולם של אחרי המלחמה. כולם נמצאים בתהליך של שקיעה בתוך ייאושם הקיומי.

אף על פי שאין זה ספר עב כרס, ישנם מקומות בהם בארנס מושכת תיאורים לאורך דפים ארוכים. בעיקר כשהיא מתארת דמויות חשובות בסיפור. היא מקיפה אותם סביב סביב במכלול תיאורים. יש לה נשימה ארוכה ולכך היא גם מצפה מהקוראים: אורך נשימה, שקילת משפטים, עובדות ודימויים.

נורה, אחת מגיבורות הספר, מתוארת כך:

"היא זוהתה מיד כילידת מערב ארצות הברית. כשהתבוננו בה זרים, הם נזכרו בסיפורים ששמעו על עגלות החלוצים המחופות. חיות יורדות לשתות. ראשי ילדים, רק עד גובה העיניים, צופים בחרדה מבעד לחלונות הקטנים, אל המקום החשוך שבו רובץ גזע אחר, רכון במארב באמרות שמלותיהן הכבדות הנשים גדלות, משטחות את השדות בלכתן. האל כה כבד משקל בתודעתן עד כי בשבעה ימים יכלו לרמוס עמו את העולם... על פי מזגה, נורה הייתה מראשוני הנוצרים, היא האמינה במילה. ב'צער העולם' קיים בקיע, ובעדו היחיד נופל לעד. גוף צונח בחלל נראה, ואין לו הפרטיות שבהעלמות. כאילו הפרטיות, בהתרחקה ללא רחם, שומרת לעד, מעצם הכוח של נסיגתה, על תנועת הגוף כלפי מטה, אם כי במקום אחד, ותמיד לנגד העין. יחידה במינה שכזו הייתה נורה. באיזון שבה היה שיבוש כלשהו שחיסן אותה מפני נפילתה שלה...

"לנורה היו פנים של כל האנשים האוהבים את האנשים. פנים שילבשו רוע כאשר תגלה שלאהוב בלא ביקורת פירושו להיות נבגד. נורה עשקה את עצמה למען כל אחד, היא הייתה חסרת יכולת להזהיר את עצמה מראש, תמיד פנתה סביב וגילתה שהיא הולכת ומצטמצמת. נוודים בכל העולם גילו את התועלת הטמונה בה, שכן תמיד היה אפשר למכור אותה במחיר, שכן נשאה את דמי הבגידה בכיסה... לא ניכר בה חוש הומור. חיוכה היה חטוף והחלטי, אך מנותק. היא גיחכה לעתים למשמע בדיחה, אך זה היה גיחוך משועשע של אדם הנושא את עיניו מעלה ומגלה שהוא עולה בקנה אחד עם צרכיה הטבעיים של ציפור.

"על ציניות וצחוק, הקליפה השנייה שלתוכה האדם הקלוף זוחל, היא ידעה מעט או לא כלום. היא הייתה מאותן סטיות שלפיהן אדם חושב לבנות את עצמו מחדש".

אין זה כל תיאורה של נורה. התיאור הולך ומתמשך לאורך כמה עמודים.

במונולוג ארוך בו מתאר הדוקטור את הלילה על ביעותיו. הוא אומר על עצמו,

"אם היה עלי לעשות זאת שנית, אף כי זאת ארץ דגולה, הייתי הנערה המזדנבת אחרי הצבא...בשם הרחמים, האם אינני הנערה היודעת מה היא שחה? אנחנו הולכים אל בטח חיינו על פי טבענו- ואת טבענו, ואין זה משנה מה הוא, עלינו לשאת- ואשר לי, כך ברא אותי האל, ביתי הוא הנמל. האם זו אשמתי שנקראתי להתייצב בעבר וזאת קריאתי האחרונה והמשונה מכולן? בימים עברו הייתי כנראה נערה במרסיי שפסעה על הרציף עם מלח, וייתכן שזיכרון הוא שרודף אותי... החכמים אומרים שזיכרון העבר הוא כל מה מ שיש בידינו לעתיד, והאם עלי מוטלת האשמה אם הפעם התגלגלתי כפי שלא הייתי צריך להתגלגל, כאשר מה שרציתי היה סופרן גבוה, ותלתלי דגן ארוכים עד לישבני, עם רחם גדול כדודו של מלך וחזה זקוף כמוט חרטום של ספינת דיג. ומה אני מקבל זולת פרצוף שדומה לאחוריו של ילד זקן. האם זה אושר, את חושבת?"

המפגש בין נורה לרובין, מתרחש בקרקס, כשלביאה כורעת בזירה לפני רובין היושבת בשורה הראשונה. היא מביטה לתוך עיניה של רובין. את היטמעותה של נורה ברובין מתארת בארנס כך,

"אהבה נעשית משקעו של הלב, המקביל בכל הרבדים ל"ממצאים" בקבר. כשם שממפים את מקומה התפוס של הגופה, התכריך, הכלים הנחוצים עבור העולם הבא, כך יהיה משורטט בלב האוהב, כצל שאי אפשר למחקו, מה שהוא אהוב. בלבה של נורה היה מונח המאובן של רובין, חריטה של זהותה, ומסביבו, כדי לפרנסו, זרם דמה של נורה. לכן גופה של רובין לעולם לא היה יכול להיות לא אהוב, מושחת או נטוש. רובין הייתה עכשיו מעבר לשינויי הזמן, למעט הדם שנסך בה חיים. האפשרות שדמה עשוי להישפך קיבע במוחה של נורה את דמותה המהלכת של רובין בדאגה מבעיתה רובין לבדה, חוצה רחובות, בסכנה..."

אלא שרובין מתחילה לצאת בלילות לבדה. בשיטוטיה פוגשת רובין בג'ני, אלמנה של ארבעה בעלים.

"אין מנוס מלחשוב שבעת התעלסות היא פולטת צווחות מליציות בנוסח הקומדיה דל ארטה. אסור היה לחשוב עליה כלל בעיצומה של התעלסות...כאשר התאהבה היה זה בטרוף מושלם של מרמה מצטברת. היא נהפכה מיד לספסרית של רגשות מיד שנייה. רגשות שאי אפשר לחשבם... היא הייתה פולשת מטבעה", נכתב.

ונורה, לבה נשבר בה. רובין ונורה נפרדו. רובין וג'ני נוסעות לאמריקה. אחרי זמן מה מוצא הדוקטור את נורה כותבת לרובין והוא אומר לה, באחד המונולוגים היותר ברורים וישירים שלו,

"מספרם של ימי חיינו אין בו די למנוע את המבט במות אהבתנו. בעודנו בחיים הכרנו אותה יתר על המידה, אך לא הבנו, מכיוון שמחוותנו הבאה זימנה את אי הבנתנו הבאה. אך מוות הוא אינטימיות מהלכת אחורנית. אנחנו משתגעים מצער כאשר זו, שפעם נתנה לנו הזדמנות משאירה לנו את הזכר היחיד, אז אנחנו מזילים דמעות של פשיטת רגל... כלום הוא מה שכולם רוצים, העולם סובב על החוק הזה, באופן אישי לו יכולתי, הייתי יוזם את יום הגרזן-בשר, ומטוב לבי הייתי עורף את ראשך יחד עם עוד כמה ראשים. חובה לתת לכל אדם יום אחד וקרדום רק כדי להקל על לבו..."

"מה יקרה עכשיו לי ולה", שואלת נורה. "לא כלום, כתמיד, כולנו נופלים בקרב, אך כולנו שבים הביתה" עונה הדוקטור.

ואומר הדוקטור במקום אחר כשהוא מנתח לנורה את אהבתה,

"מעולם לא אהבת מישהו לפני כן, ולעולם לא תאהבי עוד, כשם שאת אוהבת את רובין. מה היא אהבה זו שבנו להפוך, בחור או בחורה? אלו הדמויות שדובר בהן בכל הרומנסות שקראנו. הבחורה האובדת, האין היא הנסיך שנמצא? הנסיך על הסוס הלבן שתמיד חיפשנו. והבחור היפה שהנו בחורה, שאינו אלא הנסיך-נסיכה בתחרים שאינו האחד ומחצית האחרת, האיור על המניפה! על כן אנחנו אוהבים אותם. עליהם הוקענו בילדותינו כאשר דהרו בתוך ספרי הלימוד שלנו, השקר המתוק מכל, שהתגלה לרגע כבחור ולרגע כבחורה, שכן בבחורה הוא הנסיך, ובבחור זאת הילדה שהופכת נסיך לנסיך- ולא לגבר. מוצאם קדום בחלל הזמן האבוד שלנו, שם ממתין בציפייה מה שלא היה לנו מעולם. זה היה בלתי נמנע שניתקל בהם, שכן כמיהתנו הלא מחושבת בראה אותם. הם מה שנאמר לסבותינו על אהבה, ועל מה שלא נהייתה. הן, הבדיה החיה של מאות שנותינו".

כאמור, סיפור העלילה המרכזי של הספר הוא גרגיר קטן שאפשר לספר בשני משפטים: נורה פוגשת ומתאהבת ברובין העוזבת אותה לטובת ג'ני, ומשם מתחילה שרשרת של פגישות עם ד"ר אוקונור הממלא את החלל המונולוגים אין ספור על מהותה של אהבתה של נורה, ושל אהבה בכלל. הוא מקיף בדבריו סמלים פגאניים נוצריים ותרבותיים והופך לצירו המרכזי של הספר בשל הנפח שלוקחת דמותו. האחרים הם כוכבי שביט החוצים זה את דרכו של זה, בהם הברון היהודי המתחתן בתחילה עם רובין, שעוזבת אותו למען נורה, ועוד דמויות משנה.

מתוך מפל המילים מתגלות הן דמותו של הדוקטור והן דמויות האחרים, ונחשף סבך ההתייחסויות שלהם אחד לשני. אע"פ שהרצף העלילתי המוכר קטוע, ישנה מערכת יחסים המושתת על אופים של הגיבורים. הספר ברובו עוסק בתיאור נפשם של הגיבורים ולא במצבי סיפור נרטיביים. וזה מה שעניין את דז'ונה בארנס יותר מכל: מורכבותם הנפשית הפנימית של בני האדם והמעשים והרגשות שהם נדחפים אחיהם בעטיים.

גיורא לשם עשה עבודת מופת בתרגום יצירה בעלת שפה נפתלת מאוד העוברת בין רבדים של סמלים ממקומות שונים. שפה המצריכה דיוק מרבי ורגישות לאין קץ. לשם לא רק עמד בכך בהצלחה; מגיעה לו כמעט כותרת כמחבר מחדש לשפה חדשה.

טוב להתחיל את הספר דווקא בניתוחו של גיורא לשם: הוא מפרק ומרכיב מחדש את הדמויות והקשרים. כשם שתירגם נפלא את הספר עצמו, כך כתב בעומק רב את ניתוחו.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...